חודשי כסלו וטבת הם החודשים בהם הולך ומתמעט האור עד לשיא המגיע ביום היפוך החורף: היום הקצר ביותר בשנה, שלאחריו האור הולך ומתרבה. הפחד האנושי מפני העלמות האור והשמחה על חזרת השמש בא לידי ביטוי בתרבויות ובדתות השונות בפסטיבלים של אור ואש המתקיימים בתקופה זו של החורף.
מדרש המופיע במסכת עבודה זרה יוצר קשר בין אדם הראשון לבין מנהג חג החנוכה:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים {עבודה זרה}
(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', א')
עמדתו הראשונה של האדם היא עמדה אגוצנטרית לפיה העולם סובב סביבו: "בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו". כלומר, אדם הראשון סבור שבשל החטא הקדמון, האור מתמעט והולך והעולם חוזר לתוהו ובוהו. תחושת האשמה שהוא חש היא רגש מגלומני, לפיו רק מעשיו-הוא הם הקובעים מה יתרחש בעולם לטוב ולרע. בעקבות הפחד הגדול בו מצוי האדם "ישב ח' ימים בתענית". זו המשך הגישה של האשמה. האדם גוזר על עצמו תענית צום ותפילה כדי לכפר על מעשיו הרעים. משום שהוא מרכז העולם, עליו ליצור תיקון בעולם מתוך תחושה של אשמה והאשמה עצמית. אין לו מודעות או יכולת לראות את נסיבות החיים המורכבות היוצרות את תופעת הטבע לה הוא עד.
אלא שמתוך הישיבה בתענית, שניתן לפרשה גם כתפילה או כהתבוננות, נפקחות עיני האדם והוא נרפא מאשלייתו: "ראה יום שמאריך והולך". האדם נוכח לדעת כי הוא אינו מרכז העולם: ישנן נסיבות, ישנו מנהג לעולם, ומנהג העולם אינו קשור בקשר ישיר וסיבתי למנהג האדם.
לאחר שהכיר בכך שאינו מרכז העולם, "הלך ועשה שמונה ימים טובים". מעשה זה מציין את המעבר מאשמה לאחריות. אדם הראשון מכיר בכך שאינו מרכז העולם, ובכך משתחרר מאשמה, אך מבין בו זמנית שהוא קשור אל העולם ויש לו חלק בעולם, ועם תובנה זו עובר לקבלת אחריות. המילה אחריות מגלמת בתוכה את המילה אחר שמציינת זולת אנושי או סביבתי, ובכך "עולם כמנהגו נוהג" אינו נפרד מהאדם אלא האדם רואה עצמו כחלק מהעולם.
תהליך הלימוד המתואר הוא תהליך של התבוננות. תחילה האדם מפרש את המתרחש סביבו מתוך תפיסה שגויה של המציאות: "עולם חשוך בעדי… זוהי מיתה שנקנסה עלי". תפיסת העולם של האדם היא דיכוטומית, החושך מנוגד לאור ומסמן תוהו ובוהו, פחד ועונש. אך האדם הראשון לא מגיב מתוך הפחד. תגובתו אינה בריחה או שיתוק, אלא פעולה של עצירה מכוונת והתבוננות: "ישב ח' ימים בתענית". הישיבה השקטה אינה התבצרות בתוך הפרשנות השגויה, אלא התבוננות בעצמו ובסביבתו שמובילה להכרה החדשה כי "עולם כמנהגו נוהג". מהו עולם כמנהגו נוהג? עולם בו החושך והאור, היום והלילה, השמש והתוהו ובוהו, הם חלק ממערכת קיום אחת המתהווה מתוך תלות גומלין. לאחר התבוננות בה הוא נוכח שהיום המתקצר החל מתארך האדם משנה את תפיסתו ואת התנהלותו, וקובע שמונה ימים טובים. בשונה מסיפור בראשית בו הידע – האכילה מעץ הדעת – נקשר בבושה, במשנה זו הידע הוא חווייה של התגלות שמחליפה פחד ואשמה באחריות ועשייה. האדם הראשון שחווה התגלות על מנהגו של עולם לא מתחבא ולא מתבייש, אלא רואה עצמו חלק מהעולם ומנהגיו, מכיר בידע שרכש ופועל בגלוי בהתאם למה שלמד.
חג חנוכה שמח!
התמונה: Orion Trapezium Cluster, NASA
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 
קרן תודה;
מעניין מאוד לשמוע תובנות אלה.
הפרשנות של המשנה מוצאת חן בעיני: אל לו לאדם להתביש בידע שהוא רוכש.
נהניתי לקרוא את רשימתך.
אכן יש לנו , בני האדם , נטיה להגיב מיד ללא התבוננות ובדיקת כל הזוויות . עדיף שנלמד מהנאמר בקטע .
מעניין מאוד 🙂 גם אני התייחסתי אל אותו מקור תלמודי, זה מאוד ריתק אותי בגלל הקשר בין חגי האור של "האחרים" לבין חג האור שלנו.
ההתייחסות שלך מעמיקה יותר, אני אדאג לשלוח אותה לידידה שדיברתי איתה על ההקשר הזה וספציפית על הקטע הזה ממסכת עבודה זרה.