המופע "אומברלו" הוא מופע ראשוני, כנראה עדיין בשלבי עבודה. מופע תאטרון-מחול קצרצר אך עוכר נפש המספר את סיפורם של אומני הקרקס ברגע שהקהל עוזב את הזירה.
רקדנית אחת ניצבת עם מטריה. והמטריה מלווה את כל המופע כאיזו אמירה עצובה-אירונית על הפער בין חוץ לפנים, בין יופיו האסתטי של המופע לבין העולם של מאחורי הקלעים. מטריה מגוננת מפני פגעי החוץ: שמש, גשם. כאן, על הבמה נחשפים פגעי הפנים: הפחדים, היצרים, הקנאות, מאבקי הכוחות. כאן אין שום מטריה מגוננת. מעטים רגעי החמלה.
על הבמה נחשפים יחסי הכוחות ומאבקי הכוחות בין הרקדנים לבין עצמם כזוג וכקבוצה, וסערת המאבק הפנימי בגופן ובנפשן של הרקדניות. פוליטיקות פנימיות, קינאה, בריתות מתחלפות, מוצגות כמו קליידוסקופ מתחלף. רקדנית אחת מנסה לכווץ-לקלף את עצמה, במעין מייצג של אנורקסיה, רקדנית אחרת עומדת מול רקדן בדמות אריה וצוחקת תוך כדי הכאה-עצמית, והצחוק הוא מבוכה ופחד וכאב. רקדן אחר מתמודד מול האריה ומנצח, ואז שואג ומנופף בידיו בהפגנת שליטה.
רקדנית מגרדת את עצמה בעוצמה, ואז אוחזת במעין פתיל דמיוני לפניה – כמו מנסה לאחוז את עצמה מבפנים, להכיל את השדים, נעה בתנועות קוויות, מקוטעות, חוזרת על עצמה כמו במעין טקס פולחני של השבעה… ואז בולעת/מקיאה/בולעת את אותו פתיל מסתורי, במייצג כמו-בולמי.
במופע הרחוב אין הבדל במרחב בין השחקנים לבין הקהל, אין את הריחוק המגונן של במה מוגבהת שמרחיקה את הצופה, היושב לבטח בכסאו, ויוצרת אבחנה בין המתרחש על הבמה לבין המתבונן-עצמו, חייו, נפשו. אפילו האסתטיקה של הכוריאוגרפיה והיופי של תנועות הרקדנים לא מגוננות מפני האמירה עוכרת השלווה והופכת הקרביים של המופע. כאן, הצופים שותפים לאחורי הקלעים של היצירה: לדם, ליזע, לפגיעה-העצמית ולדמעות, כשרק רגע חומל-מגונן אחד של חיבוק שמופיע בקצרה במרכז המופע, בא להגן על כולנו מפני הזוועה.
אחרי המופע, בבית מול המחשב, מצאתי קטע של "אומברלו" שצולם בזמן החזרות הגנרליות. כאן, מבעד לעדשת מצלמת הוידאו, מבעד למסך המחשב, העולם החשוף והמדמם של הבמה מרוחק לפתע, כמו חלום רע שהיה והסתיים.
עוד בנושא מופעי רחוב:
סיפור בתנועה ובצליל
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 