ביום שלישי נסענו לבקר בתאטרון רחוב בת ים. רק כשהגענו לבת ים גילינו ששכחנו להדפיס את מפת הפסטיבל. בדיעבד הסתבר שהיתה זו שיכחה ממוזלת, כי היא סיפקה לנו חוויית צפיה נזילה וחסרת כל תיכנון, שמתאימה מאוד לתאטרון רחוב.
אני נגד
שוטטנו ברחובות ועצרנו לפני כל מופע שלכד את תשומת ליבנו. המופע הראשון שפגש אותנו היה "מראות חסרות חוליות": חבורה של נערים ונערות צעירים, נלהבים, לבושים בתלבושות ססגוניות ובאיפור פנים כבד בנוסח הקומדיה דל'ארטה פלשו אל הרחוב בו הלכנו.
החבורה נעה ממקום למקום בתנועות רחבות וקריאות שונות, כשאחד השחקנים משמש מנהיג-לרגע ומכריז ברמקול נייד את ההנחייה לסט התנועות/קולות הבא. בקצב מסחרר התחלפו סצנה אחר סצנה: ממצב של תוהו ובוהו קבוצתי בו כל משתתף עושה כאוות נפשו ועד להעמדה בנוסח מקהלת פלייבק בה בכל פעם עולה שחקן אחר למרכז ואומר משפט עליו חוזרים כל השאר ומחזקים ומהדהדים את הבחירה המילולית והפרפורמטיבית, או לחילופין (כראוי לקהל הפכפך ושרירותי) לועגים לה או פוסלים אותה כליל.
אחד הרגעים הטרגי-קומיים התרחש תוך כדי מיצב של הפגנה במהלכו השחקנים עמדו בחצי עיגול, כשבכל פעם שחקן אחד עובר למרכז וצועק הצהרה לעומתית שהתחילה ב"אני נגד" והסתיימה בחזרה עוצמתית של כל חברי המקהלה.
לפתע עלתה שחקנית והכריזה עם אגרוף קמוץ מופנה אל-על "אני נגד הפגנות!"
אל תוך שבריר השניה השקט-הנדהם שהשתרר אחרי ההצהרה שוברת הקונצנזוס, פרצו קריאות התנגדות מהמקהלה עד שלבסוף אמרה השחקנית "טוב, טוב, אני בעד… אני בעד…" וזכתה למחיאות כפיים סוחפות וקריאות עידוד מחברי המקהלה ומהקהל סביב.
כל המופע הרגיש כמו חיפוש במרחב ובזמן: חיפוש מקום, חיפוש זהות. לכל דמות במופע היה מראה ייחודי ומובחן, אך גם כמיהה להיות חלק מביחד גדול יותר. המאבק בין זהות אישית לבין זהות קבוצתית משותפת יצר מהומה ותחושת אי סדר, ללא ההקלה שבאחדות או החירות הטמונה בריבוי פנים וקולות המתקיימים בו זמנית במרחב אחד.
דיאלוג שבור
לצופים בתאטרון רחוב יש חירות גדולה. החירות להתבונן, להתפעל ולהתמלא במידה מהמופעים, והחירות להמשיך וללכת.
המופע הבא שלכד את תשומת ליבנו היה "להכנס החוצה".
על מרחב דשא משופע בצד הרחוב, התהלכה חבורת שחקנים באדום. החבורה נעה באיטיות קדימה, עד קצה המרחב הירוק, ואז לאחור. הבגדים האדומים בלטו על רקע הירוק של הדשא והפכו את התנועה לאמירה מתריסה, מתבלטת.
הדיאלוג התנועתי בין חברי הקבוצה הצטמצם לתנועה משותפת קדימה ואחורה. אחד הרגעים המעניינים במופע היה אמפרוביזציה במהלכה תוך כדי תנועה לאחור שחקנית אחת הניחה לעצמה ליפול לאחור, בתנועה המדמה תרגילי אמון בין בני זוג, אלא שהשחקנים שמאחור לא צפו את התנועה ולא נענו לה, והנופלת מצאה עצמה קורסת אל הדשא.
בזמן שהשחקנים המשיכו בתנועה קדימה ואחור, אנחנו חזרנו אל הרחוב ופנינו לעבר מופע אחר.
*רשומה ראשונה בסדרת רשומות על פסטיבל מופעי רחוב שהתקיים השבוע בבת ים.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 