בכל שבוע אני יושבת עם רוצחים*. הם לא רצחו ממניעים פוליטים, ולכן לא יכולים להתכסות מאחורי התואר הנעלה "לוחמי חופש". הם רצחו כי מישהו הכעיס אותם, כי הם קנאו, כי הרגישו פגועים עד כדי כך שרק דם יכול היה למחות את הכאב.

בכל שבוע אני יושבת עם רוצחים ופוגשת בני אדם. בני אדם שהחיים טלטלו והפכו אותם. בני אדם שבחרו בחירות רעות עד כדי איומות. בכל שבוע אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה לו הייתי אמא של האשה הצעירה שי' רצח. הוא אהב אותה, היה קשור בה בנימי נפשו. אבל אז היא עזבה, והוא רצח אותה. ואיך הייתי מרגישה לו הייתי אימו של הנער אותו א' הרג במכות. הוא לא הכיר אותו באמת. הוא היה שיכור, והנער אמר או עשה משהו שהרגיז אותו מספיק כדי שיכה בו שוב ושוב.

750px-Peter_Paul_Rubens_Massacre_of_the_Innocents

הדס פוגל היתה בת 3 חודשים במותה. מיד לאחר הרצח הגיע ראש עיריית אריאל ליישוב איתמר. הוא נמנע מלהכנס ליישוב כדי שלא לחלל את השבת, אך מיהר להתייצב בפני מצלמות העיתונאים בשטח ואמר שהטבח הזה מזכיר לו את הטבח בחברון, וכי לא נהיה שוב הפקר, ודיבר על נקמת הילדה הקטנה.

לכל אחד יש מאגר זיכרונות משלו מסתבר. אני נזכרתי ברצח משפחת אושרנקו. נתנאל אושרנקו היה בן 3 חודשים כשדמיאן קרליק רצח אותו. "התינוק הסתכל עלי, הוא הזכיר לי את אבא שלו, אז הרגתי אותו", הסביר קרליק לחוקרי המשטרה בזמן התחקיר. איזה "תג מחיר" נקבע לדמו של נתנאל?

דמוקרטיה היא שיטת השילטון הגרועה ביותר שאני מכיר, אמר פעם וינסטון צ'רצ'יל. מן הסתם אפשר לומר את אותו הדבר על מערכת המשפט. רוב גזרי הדין רחוקים מלהעניק צדק או תחושת סיפוק לקורבנות העברה. האם נקמה מספקת צדק או תחושת סיפוק?

אם דמיאן קרליק יכול לשבת בכלא, הניחו גם לרוצחי משפחת פוגל, לכשימצאו, לשבת בכלא. דמוקרטיה היא שיטת השילטון הגרועה ביותר שאני מכיר, אמר וינסטון צ'רצ'יל, אבל אני לא מכיר שיטה טובה יותר. על אותו משקל, משפט ומאסר לבטח אינם השיטה הטובה ביותר, אך שיטה זו עדיפה אלפי מונים על נקמה. עוול לא ינקה עוול, רצח לא ינקה רצח.

*אחת לשבוע אני מלמדת מדיטציה לאסירים המרצים תקופת מאסר על עבירות אלימות.
פרטי התמונה:  Massacre of the Innocent, Peter Paul Rubens

עוד באותו עניין:

נקמתה של אם

אתה רצחת את בעלי, בוא ואלמד אותך מוסיקה