בנה של אישה אחת נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה שעבר ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.

במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".

במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו. לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך? שאלה.
מעולם לא שכחתי, ענה.
לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן

את הסיפור הזה אני תמיד קוראת מתוך פליאה, ובכל פעם הקריאה מאתגרת מחדש. קל כל כך לענות באלימות על אלימות. לנקום, לאסור, להעניש. ולא לשנות דבר. ויחד עם זאת, ישנן דרכים רבות להרוג, לנקום. אפשר להפריד בין הרוצח לבין הרצח, לראות את האדם ולהרוג בנחישות את המעשה, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות. אין שום דבר כנוע במאבקה של האמא הזאת על שמירת צלם האנוש שלה, של בנה ושל הנער שהיה רוצח.
בתמונה: קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי, ציור של Mayumi Oda

הסיפור לקוח מתוך:

Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002)

הסיפור מופיע גם ברשומה שכתבתי על הלינץ' בשפרעם