ג'מייקה קינקייד נולדה בשם איליין פוטר ריצ'רדסון באי אנטיגה שבים הקריבי. ב"מר פוטר" היא כותבת על האב שמעולם לא הכירה, מר רודריק פוטר. הכתיבה היא מסע אל עברה המשפחתי, נפילה חוזרת אל תוך תהום סבלם של הילדים העזובים הנולדים "עם קו מתוח עליהם", קו מתוח במקום בו צריך להיות רשום שם האב בתעודת הלידה. בסיומו של המסע אין גאולה או מרפא, אלא רק היכרות אינטימית כמעט עם כאב "קלחת הצער הגדולה וספל השמחה הקטן שהם החיים כולם".

קינקייד כותבת את סיפורו של האב שלא הכיר בקיומה לאחר מותו. על ידי מעשה הכתיבה היא יוצרת היסטוריה פרטית הנותנת לה בעלות על האב שמעולם לא היה שלה בחייו: "כשאני אומרת את שמו, אני גם קוראת אותו, וכך מכוח אמירת שמו ודימוי חייו במקביל הוא נעשה מלא ושלם, לא תמוה ומקוטע, וזה משום שהוא מת ומצוי מעבר לקריאה ולכתיבה ומעבר לערעור על סמכותי לתאר אותו בצלמי כדמותי".

ישנה במעשה הסיפור הפרטי הקבלה מנוגדת לסיפור ההיסטורי של תושביו השחורים של האי אנטיגה. כאשר גילה קולומבוס את האי אנטיגה שבים הקריבי ב- 1492, ניטל קולו של האדם השחור ו"ההיסטוריה עשתה ממנו לא-כלום, דבר נטול כל ערך רוחני". קינקייד אינה מתיימרת להיות הדוברת של האדם השחור, אלא משמיעה את קולו של אדם שחור אחד, אביה, ובכך מוציאה אותו מהדממה הגדולה והמתמשכת, משחררת אותו מהעצב של חיים שמעולם לא היה להם קול. אולם, קינקייד מודעת לחלוטין לעובדה שהקול הוא קולה ולא קול אביה, וכי האב נוצר 'בצלמה ובדמותה'.

קינקייד מתארת מעגל סבל אין סופי בו קורבנות חסרי מודעות יוצרים דורות חדשים של קורבנות חסרי ישע jamaica-kincaidכמותם. רודריק פוטר נולד לאלפרידה רובינסון והיה בנה היחיד. שבוע חייו הראשון מתחיל ב"זעקת אמו של מר פוטר בלידתה אותו, הכאב בהתגלמותו" ממשיך בהנקה ובשינה רכה ושלווה, ומסתיים "בסופיות כה מוחלטת כמו לא היו דברים מעולם". אותו שבוע חסד ראשון בו האם והבן שלובים זה בזו הוא הזמן היחיד בו חווה מר פוטר קירבה אנושית. אלא שתמימות קיומו של מר פוטר, על דרישותיה הבלתי פוסקות, מתישה את אמו עד כדי כך שהיא נוטשת אותו, לא מתוך רישעות או אכזריות, אלא מתוך חוסר יכולת להמשיך ולשאת את עול החיים: "אמו של מר פוטר, אלפרידה רובינסון, עייפה ממנו, מן הדרישות שדרש ממנה, הוא נזקק למזון, הוא נזקק לבגדים…הוא נזקק לאהבה אבל זה היה מחוץ לסדר הדברים…כשהיה בן חמש, אמו עייפה ממנו ומסרה אותו לידי אישה ששמה גברת שפרד, ואחרי כן היא הלכה אל תוך הים".

מר פוטר, שכמו בתו גם עליו "מתוח קו", נמסר לידיו של מר שפרד, מנהל בית הספר לילדים עזובים, "והוא הנחיל למר פוטר את אהבת הבוז לכל מה שפגיע וחלש ונזקק ואבוד וכואב". קינקייד שואלת: "האם יכול יצור אנוש להתקיים בשממה, בעולם כה ריק מרגש אנושי, מאהבה ומצדק? עולם שאהבה ואפילו זה, צדק, מתקיימים בו רק לפרקים ובכמויות קטנות או באופן בלתי צפוי כמו נטע בר של איזה מזון חיוני ושכיח?". השאלה נותרת ללא פיתרון עד סופו של הספר. קינקייד מציגה את המילים, את השפה הכתובה, כאמצעי המאפשר לאדם לדעת את עצמו ואת סביבתו. אולם, מודעות עצמית אינה הבטחה לאחריות לזולת או המנעות מפגיעה ב'אחר'. הנשים, המוצגות בספר כבעלות יכולת מילולית, משתמשות במילים באופן הרסני: "המילים יצאו מפיה של אימו כאילו הוא כלי נשק והמילים הן תחמושת שהותאמה לו במיוחד…המילים פצעו אותו כנראה, שכן הוא הפנה את ראשו, כמבקש לראות מה מקור הכאב המומטר עליו".

קינקייד אינה שופטת את מושאי סיפורה, האנשים אליהם היא קשורה בקשרי דם, אלא מתארת את כאבם, את עליבותם, יוצרת עבורם נוכחות וקול, והופכת אותם למייצגים לא רק את המקרה הפרטי-המשפחתי, אלא את האנושות כולה: "כל בני האדם יש להם כל כך הרבה מן המשותף ולכן הם בזים זה לזה ולכן הם מראים זאת מיד בכל הזדמנות". קינקייד מצהירה על הבחירה לשבור את מעגל האימה: "את הקו הזה, הקו המתוח עלי, ירשתי, אבל לא הסכמתי לקבל את ירושתי ולכן לא הנחלתי אותו לאיש מן הבאים אחרי".

אולם הבחירה להקשיב במקום לפגוע, לשנות במקום להנציח את הסבל הקיים אינה מבטיחה שינוי. החזרות המרובות בספר מבקשות לעגן את המציאות הסיפורית בתוך עולם המשתנה ללא התראה, להפנט את הקורא אל תוך בחירה חוזרת ונשנית של המנעות מודעת מפגיעה בזולת.

מר פוטר, ג'מייקה קינקייד. תרגמה מאנגלית יערית טאובר בן יעקב. עם עובד. 166 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף ספרים של הארץ 17.3.2004