jump to navigation

אם אני אינני אני אז מי אני בכלל? 10 ביוני 2010

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו.
Tags: , , , , , ,
trackback

את מרסיה רוז פגשתי לפני עשר שנים. הבן שלי היה בן חצי שנה. הגעתי אל הריטריט מצויידת ברגשי אשם בנוסח "איך את יכולה לעזוב תינוק קטן כל כך?" וכמו כל אמא טריה שמכבדת את עצמה גם לא שכחתי להביא את הכעס והבלבול ששאלו "מי הזיז את החיים שלי, ואיך אני מחזירה אותם למה שהיו?".

שיטת העבודה של מרסיה ייחודית בכך שהיא יוצרת קשר אישי עם כל מתרגל, ועוקבת בתשומת לב ביחד איתו אחר התפתחות התרגול, על הקשיים והמהמורות, הנפילות והעליות. שלושה ימים אל תוך התרגול המציאות התפרקה לי בין הידיים: כל מה שנדמה היה בטוח ומוכר, החיים שחשבתי שאני רוצה בחזרה, נדמו פתאום כמו פנטזיה רחוקה, והמציאות החדשה שחיכתה לי בבית בדמות תינוק אנרגטי בן שישה חודשים עדיין לא התהוותה לכדי קרקע שיכולתי לצעוד עליה בביטחון. בראיון האישי אמרתי, בפרפרזה נטולת הומור למשפט הידוע של קונילמל, "אני לא יודעת מי אני". אחרי כמה שאלות ובירורים קיבלתי הנחיה להמשיך לשבת בגב זקוף, להתבונן בתשומת לב בנשימה, ולהגיע לפגישה נוספת למחרת. "בואי נגלה ביחד מי תהיי מחר", חייכה אלי מרסיה בסיום הראיון, מאזנת את הרצינות התהומית שלי במידה בריאה של הומור.

שיחת הדהארמה באותו הערב עסקה בהשתנות מתמדת. מרסיה נוהגת לשלב סיפורים אישיים במהלך שיחת הדהארמה, ובאותו הערב סיפרה על מהות התרגול שלה: "כששואלים אותי מדוע אני מתרגלת אני עונה שאני מתרגלת לקראת מותי".

anicca_mrhayata

לתרגל לקראת מותך

המשפט הצלול הזה תפס אותי בהפתעה גמורה. לפתע פתאום היה פחות חשוב לברר מי הייתי או מי אני חושבת  שאני, ומשמעותי הרבה יותר לראות ולהקשיב למקום בו אני נמצאת עכשיו. המשפטים שמלווים אותנו בחיינו אינם בהכרח תוצאה של בחירה. הם נלכדים בנו, נכרכים אל תוך תודעתנו, פועלים את פעולתם השקטה. רק שנים אחרי אותה שיחת דהארמה יכולתי להצביע על משמעותו המצטברת של המשפט הפשוט הזה על חיי. האם הצעירה שהקשיבה למשפט בסביבה המגוננת של הריטריט לא יכלה לדעת שחצי תריסר שנים אחר כך היא תתרגל בזמן אמת לקראת מותה, לקול אזעקות חירום ומטחי קטיושות.

ההתנסות בקירבה מיידית אל המוות, היא שגרמה למרסיה להחליט להתחייב לתרגול: "כשהייתי בת 18 נסעתי עם חברה לפסטיבל שייקספיר. בילינו כהוגן וראינו הצגות נהדרות. בדרכנו חזרה הביתה הרכב שלנו היה מעורב בתאונת דרכים. החברה שלי נהרגה. אני סבלתי מכמה חבטות. היה לי קשה להפרד ממנה. צליל קולה, צחוקה, החיים שבה. הכל נעלם ברגע אחד. רחצתי את גופה לקראת הקבורה, נשארתי עם מה שנותר מנוכחותה הפיזית. ואז, עם הקבורה, היא נעלמה כליל מתוך חיי. התאונה, הרגע הזה של מעבר חד בין חיים למוות, היה רגע מכונן, רגע מעורר בחיי. החלטתי לחיות את החיים מתוך כוונה מלאה, לחיות כל רגע ורגע במלואו".

החיים והתרגול השתלבו זה בזה לאורך השנים, עד שהנסיבות בשלו להחלטה לחיות את חייה כחיים רוחניים המשוחררים מרכוש: "בשנת 1985 הבית שלי נשרף. באותו הזמן, הבנים שלי ואני ביקרנו את אמא שלי. חבר התקשר לומר לנו שהבית שלנו נשרף. התגובה הראשונה שלי היתה הכחשה: אתה בטח צוחק עלי, אמרתי לחבר, זאת בטח מתיחה… אבל, איזה חבר יתקשר בערב חג המולד לספר לך שהבית שלך נשרף? כשהנחתי לעצמי לקבל את מה שאירע התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי ובמשך כל הזמן הזה אמא שלי החזיקה אותי בחיקה. פשוט היתה שם. כשנגמרו הדמעות, דיברתי עם אחי, ותוך כדי השיחה הזאת השריפה שהחלה כאסון, הפכה לברכה… למעשה, לא היו יותר חפצים שימשיכו להחזיק אותי היכן שהייתי, הייתי חופשיה לחיות את חיי כחיים רוחניים. נסעתי לאסיה לתקופת תרגול ממושכת, וכשחזרתי לארה"ב המשכתי להקדיש חיי לתרגול, ולהוראה".

anicca_ocean

אמא ובת במראה

חיים של תרגול הם חיים של התבוננות, בעצמך ובסובבים אותך. בשנת חייה האחרונה של אמה החליטה מרסיה להקדיש עצמה לטיפול באשה שליוותה אותה-עצמה כל חייה. הראיה הניכוחה של תהליך הזיקנה והמוות באה לידי ביטוי בהתבוננות משותפת במראה:

"בשנות חייה האחרונות של אמא שלי היינו עומדות לעיתים ומתבוננות בעצמנו במראה, באחת הפעמים אמא שלי אמרה: 'זה משונה כל כך, כל כך זר ומוזר, אני רואה אשה זקנה…'. היא חזרה על כך כמה פעמים והוסיפה, 'השתניתי כל כך'. כשהיתה בת 91, בשנת חייה האחרונה, עמדנו שוב מול המראה והתבוננו בדמויותינו המשתקפות והיא אמרה: "אני נראית זקנה יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, אבל זה לא מרגיש כך מבפנים… זה מוזר כל כך…'.

"אבל, האם זה באמת מוזר? אלו החיים פועלים את פעולתם. אם יאפשרו התנאים תהיה בי העוצמה ותשומת הלב להיות נוכחת ברגע מותי, ברגע המוות הגדול והסופי. זה לא יהיה רגע יוצא דופן, זה יהיה רק עוד רגע נוסף להיות נוכחת בו, להיות כפי שאני, רגע חדש שמעולם לא היה קודם לכן, רגע שיזמין אותי לגשת ולהתחבר בדרך חדשה… אני מתרגלת לקראת האפשרות של נוכחות ברגע. כרגע, זה התרגול של ויתור על האשליה של עצמי נפרד, ראיית מותה של המחשבה על מי הייתי וקבלת האמת של מי אני עכשיו… קיימות אלפי מיתות, מוות קטן בכל פעם, זהו תהליך: התחלה, שינוי, סוף… ".

התפרסם בגירסה שונה בנר'ג

תגובות»

1. אסף - 10 ביוני 2010

יפה.

2. שוֹעִי - 11 ביוני 2010

הי קרן,
תודה רבה נהניתי לקרוא.

את תפקידה של הפילוסופיה כהכנה לקראת המוות מוצאים כבר אצל הקיניקנים (הציניקנים) היווניים וכן אצל הסטואה ההלניסטית. מישל די-מונטין, ההומניסט הרנסנסי, הקדיש לנושא זה את אחת המסות המפורסמות שלו במאה השש עשרה.
אני מניח כי מקבילות זן-בודהיסטיות מצויות בשפע, כשם שניתן למוצאן בעולם הסוּפי (למשל אצל התיאולוג-מיסטיקון: אבו חאמד אלע'זאלי).
ומנגד שׂפינוזה באתיקה ד, 67 רואה בהגות בחיים את יסוד החופש, את ההגות במוות כאידיאה קטועה, המביאה את האדם לידי פחד, ולא לידי מחשבה חופשית.

אבל, וכאן אני מקבל לחלוטין את מרסיה, מותם של אחרים או מותנוּ (סף-מותנוּ) עשוי להביא את האדם לידי התעוררות של המודעות הפנימית, או לכל הפחות להביא אותו אחר-כך מתוך תאווה/חשק לחיים למקומות של היפתחות נפשו אל העולם ו/או אל המוחלט, שספק אם שיער אותם בליבו לפני כן.

3. benziv - 3 ביולי 2010

מרסיה, מי זאת מרסיה?
והפוסט שלך – נוגע. מאד נוגע. מעלה תובנה חדשה אצלי: לתרגל לקראת מותך.
ואני ממש מבינה את אימא שלך. גם אני לא מכירה את עצמי, לא ליד הראי, דווקא כשאני מקבלת תצלום שלי.

Keren Fite - 24 באוקטובר 2010

מרסיה זו מרסיה רוז, המורה שלי. הסיפור הוא על אמא שלה. יותר מכל דבר אחר נדמה לי שתרגול אל מול שיני הזמן והזיקנה הוא המאתגר ביותר


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: