אם אני אינני אני אז מי אני בכלל?

את מרסיה רוז פגשתי לפני עשר שנים. הבן שלי היה בן חצי שנה. הגעתי אל הריטריט מצויידת ברגשי אשם בנוסח "איך את יכולה לעזוב תינוק קטן כל כך?" וכמו כל אמא טריה שמכבדת את עצמה גם לא שכחתי להביא את הכעס והבלבול ששאלו "מי הזיז את החיים שלי, ואיך אני מחזירה אותם למה שהיו?".

שיטת העבודה של מרסיה ייחודית בכך שהיא יוצרת קשר אישי עם כל מתרגל, ועוקבת בתשומת לב ביחד איתו אחר התפתחות התרגול, על הקשיים והמהמורות, הנפילות והעליות. שלושה ימים אל תוך התרגול המציאות התפרקה לי בין הידיים: כל מה שנדמה היה בטוח ומוכר, החיים שחשבתי שאני רוצה בחזרה, נדמו פתאום כמו פנטזיה רחוקה, והמציאות החדשה שחיכתה לי בבית בדמות תינוק אנרגטי בן שישה חודשים עדיין לא התהוותה לכדי קרקע שיכולתי לצעוד עליה בביטחון. בראיון האישי אמרתי, בפרפרזה נטולת הומור למשפט הידוע של קונילמל, "אני לא יודעת מי אני". אחרי כמה שאלות ובירורים קיבלתי הנחיה להמשיך לשבת בגב זקוף, להתבונן בתשומת לב בנשימה, ולהגיע לפגישה נוספת למחרת. "בואי נגלה ביחד מי תהיי מחר", חייכה אלי מרסיה בסיום הראיון, מאזנת את הרצינות התהומית שלי במידה בריאה של הומור.

שיחת הדהארמה באותו הערב עסקה בהשתנות מתמדת. מרסיה נוהגת לשלב סיפורים אישיים במהלך שיחת הדהארמה, ובאותו הערב סיפרה על מהות התרגול שלה: "כששואלים אותי מדוע אני מתרגלת אני עונה שאני מתרגלת לקראת מותי".

לתרגל לקראת מותך

המשפט הצלול הזה תפס אותי בהפתעה גמורה. לפתע פתאום היה פחות חשוב לברר מי הייתי או מי אני חושבת  שאני, ומשמעותי הרבה יותר לראות ולהקשיב למקום בו אני נמצאת עכשיו. המשפטים שמלווים אותנו בחיינו אינם בהכרח תוצאה של בחירה. הם נלכדים בנו, נכרכים אל תוך תודעתנו, פועלים את פעולתם השקטה. רק שנים אחרי אותה שיחת דהארמה יכולתי להצביע על משמעותו המצטברת של המשפט הפשוט הזה על חיי. האם הצעירה שהקשיבה למשפט בסביבה המגוננת של הריטריט לא יכלה לדעת שחצי תריסר שנים אחר כך היא תתרגל בזמן אמת לקראת מותה, לקול אזעקות חירום ומטחי קטיושות.

ההתנסות בקירבה מיידית אל המוות, היא שגרמה למרסיה להחליט להתחייב לתרגול: "כשהייתי בת 18 נסעתי עם חברה לפסטיבל שייקספיר. בילינו כהוגן וראינו הצגות נהדרות. בדרכנו חזרה הביתה הרכב שלנו היה מעורב בתאונת דרכים. החברה שלי נהרגה. אני סבלתי מכמה חבטות. היה לי קשה להפרד ממנה. צליל קולה, צחוקה, החיים שבה. הכל נעלם ברגע אחד. רחצתי את גופה לקראת הקבורה, נשארתי עם מה שנותר מנוכחותה הפיזית. ואז, עם הקבורה, היא נעלמה כליל מתוך חיי. התאונה, הרגע הזה של מעבר חד בין חיים למוות, היה רגע מכונן, רגע מעורר בחיי. החלטתי לחיות את החיים מתוך כוונה מלאה, לחיות כל רגע ורגע במלואו".

החיים והתרגול השתלבו זה בזה לאורך השנים, עד שהנסיבות בשלו להחלטה לחיות את חייה כחיים רוחניים המשוחררים מרכוש: "בשנת 1985 הבית שלי נשרף. באותו הזמן, הבנים שלי ואני ביקרנו את אמא שלי. חבר התקשר לומר לנו שהבית שלנו נשרף. התגובה הראשונה שלי היתה הכחשה: אתה בטח צוחק עלי, אמרתי לחבר, זאת בטח מתיחה… אבל, איזה חבר יתקשר בערב חג המולד לספר לך שהבית שלך נשרף? כשהנחתי לעצמי לקבל את מה שאירע התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי ובמשך כל הזמן הזה אמא שלי החזיקה אותי בחיקה. פשוט היתה שם. כשנגמרו הדמעות, דיברתי עם אחי, ותוך כדי השיחה הזאת השריפה שהחלה כאסון, הפכה לברכה… למעשה, לא היו יותר חפצים שימשיכו להחזיק אותי היכן שהייתי, הייתי חופשיה לחיות את חיי כחיים רוחניים. נסעתי לאסיה לתקופת תרגול ממושכת, וכשחזרתי לארה"ב המשכתי להקדיש חיי לתרגול, ולהוראה".

אמא ובת במראה

חיים של תרגול הם חיים של התבוננות, בעצמך ובסובבים אותך. בשנת חייה האחרונה של אמה החליטה מרסיה להקדיש עצמה לטיפול באשה שליוותה אותה-עצמה כל חייה. הראיה הניכוחה של תהליך הזיקנה והמוות באה לידי ביטוי בהתבוננות משותפת במראה:

"בשנות חייה האחרונות של אמא שלי היינו עומדות לעיתים ומתבוננות בעצמנו במראה, באחת הפעמים אמא שלי אמרה: 'זה משונה כל כך, כל כך זר ומוזר, אני רואה אשה זקנה…'. היא חזרה על כך כמה פעמים והוסיפה, 'השתניתי כל כך'. כשהיתה בת 91, בשנת חייה האחרונה, עמדנו שוב מול המראה והתבוננו בדמויותינו המשתקפות והיא אמרה: "אני נראית זקנה יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, אבל זה לא מרגיש כך מבפנים… זה מוזר כל כך…'.

"אבל, האם זה באמת מוזר? אלו החיים פועלים את פעולתם. אם יאפשרו התנאים תהיה בי העוצמה ותשומת הלב להיות נוכחת ברגע מותי, ברגע המוות הגדול והסופי. זה לא יהיה רגע יוצא דופן, זה יהיה רק עוד רגע נוסף להיות נוכחת בו, להיות כפי שאני, רגע חדש שמעולם לא היה קודם לכן, רגע שיזמין אותי לגשת ולהתחבר בדרך חדשה… אני מתרגלת לקראת האפשרות של נוכחות ברגע. כרגע, זה התרגול של ויתור על האשליה של עצמי נפרד, ראיית מותה של המחשבה על מי הייתי וקבלת האמת של מי אני עכשיו… קיימות אלפי מיתות, מוות קטן בכל פעם, זהו תהליך: התחלה, שינוי, סוף… ".

התפרסם בגירסה שונה בנר'ג