jump to navigation

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
trackback

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.

תגובות»

1. מיכאל - 22 ביוני 2009

פוסט מצויין על סרט מטלטל. לא ידעתי שבבסיס הסרט מדובר על מקרה אמיתי.
ראיתי את הסרט במסגרת ערב חברה (לדעתי מי שבחר אותו לגמרי לא ידע מה הנושא, אחרת לא היה בוחר כזה סרט בערב שבו עובדי החברה היו אמורים להתאוורר מן העומס), ולא הפסקתי לחשוב עליו הרבה מאד זמן.
ובדיוק כפי שציינת בסוף – הרוע האנושי טמון כנראה בכל אחד, והשאלה היא איזה טריגר יפעיל אותו, ובאיזו עוצמה.

תודה על הפוסט.

2. יונתן - 23 ביוני 2009

תודה על הפוסט. מעניין מאד.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: