מהי ספרות שואה ראויה? מתי מותר לסופר להשתמש בשואה כחלק מיצירתו? התשובה הרווחת היא שספרות שואה היא ספרות תיעודית המבוססת על אירועי חיים אמיתיים המתועדים בזמן אמת (יומנים כדוגמת יומנה של אנה פרנק), או בדיעבד (ספרי זיכרונות) וכי ראוי לו לעיסוק בשואה שיהיה רציני ומכבד. אין להתפלא לכן שכאשר אמן הקומיקס ארט ספיגלמן בחר לפרסם את קורות אביו בשואה כספר גרפי המשלב איורים, דיאלוגים ומידה לא מבוטלת של הומור, היצירה זכתה לקיתונות של ביקורת. על אחת כמה וכמה כשדיוויד סדריס, סופר המשתייך לזרם הכתיבה האוטוביוגרפית, הופך ביקור בבית אנה פרנק באמסטרדם לסיפור קצר ומשעשע על נדל"ן.
"משפחה שלמה בקורדרוי וג'ינס" הוא אוסף סיפורים קצרים בהם מתאר סדריס מאורעות שונים ממהלך חייו. במהלך קריאת הסיפורים נפרשים חייה של משפחה אמריקאית מאוד לא קונבנציונלית, ושל נער רגיש ההופך את חייו לחומר ממנו נכתבת יצירתו. סגנון הכתיבה של סדריס שנון ויחד עם זאת אישי מאוד. יומניו האישיים משמשים כבסיס לחלק מיצירותיו. ההומור משמש כאמצעי הַזָרָה, דרך להסתכל מחדש במציאות ולהבין אותה בצורה שונה אם גם כואבת מאוד, ובו זמנית כשמיכה מגוננת וחומלת נוכח אוזלת ידו של אדם להתמודד מול יצריו.
"בעלות", אחד הסיפורים בקובץ, מספר על הזמן בו סדריס ובן זוגו יוּ עסקו בחיפוש דירה. "למצוא דירה זה די דומה להתאהבות", אומרת המתווכת שמלווה את השניים בחיפושיהם. נוכח נחישות דעתו של יו, מודה דיוויד כי "הבעיה האמיתית שלי היתה שכבר הייתי מאוהב בדירה, זו שגרנו בה, והחיפוש אחר דירה אחרת גרם לי להרגיש שפל ובוגדני, כאילו הייתי נואף". בעל הבית של הדירה הנוכחית, מושא אהבתו של דיוויד, מסרב למכור אותה לזוג משום שהוא שומר אותה לבנותיו הצעירות. יו פונה לחפש דירה אחרת, דיוויד לעומתו מחכה לנס: "נפילה מסוס, דליקה בגנון: המון דברים יכולים לקרות לילדות קטנות".
הצורך של דיוויד להמשיך להאחז בדירה המוכרת והאהובה אינו עומד בפני פעולתו הנחושה של בן-זוגו להפוך לבעלים של דירה. הוא מתלווה אליו בביקורים במגוון דירות ומבחין בחרדה גוברת והולכת כיצד הוא מתרוצץ בין החדרים מוכה אהבה, בשעה שהוא-עצמו נסחף אחרי הפעלתנות וההתלהבות "כמו אדם המתפשר על משהו ומשתדל בכל כוחו להעמיד פנים שאין הדבר כך". בני הזוג מחליטים לרכוש את הדירה, אולם חששותיו של דיוויד בנוגע לדירה החדשה אינם מתפוגגים: "לא זו בלבד שרכשנו את הדירה הלא נכונה, אלא שהיא בשכונה הלא נכונה, בעיר הלא נכונה, בארץ הלא נכונה".
ההומור של סדריס מופנה בראש ובראשונה כלפי עצמו, ומצביע על חולשותיו ומגרעותיו כבן אנוש הלכוד בצבת יצריו ומשאלותיו. חיפוש הדירה בפאריז שמתחיל בעולם היום יום המוכר, מסתיים באמסטרדם בגלקסיה רגשית שונה לחלוטין: "שלושה חודשים אחרי שעברנו לגור בדירה החדשה קפצנו לביקור באמסטרדם… בזמן הרישום בקבלה התחלתי להרגיש שעשינו טעות איומה. למה התפשרנו על פריז לפני שבדקנו את האופציה של אמסטרדם? איך לא חשבנו על זה?". השאלות הריטוריות מובילות את הקורא אל השלב הבא בתאטרון האבסורד שיוצר סדריס: "אחר הצהריים יצאנו לשוטט והגענו לביתה של אנה פרנק, שם ציפתה לי הפתעה: משום מה חשבתי שהיא גרה בחור, אבל לאמיתו של דבר היא התגוררה בבית יפהפה מהמאה ה- 17, שנבנה על גדת תעלה… מרגע שחציתי את הסף הרגשתי… ודאות מוחלטת שמקום זה נועד לי, שהוא יהיה שלי".
בשעה שכל המבקרים בוחנים את פרטי המחבוא, מתפעם דיוויד מהנוף ובפרפרזה אירונית על דברי אנה פרנק עצמה מתוודה ש"המשפט שעומד על קצה הלשון הוא לא 'אני מסרב להאמין שלב האדם רע מנעוריו', אלא 'את מי אני צריך לחסל כדי להשיג את הדירה הזאת?'". בהמשך הוא מעסיק עצמו בתוכניות כיצד יעצב את הדירה על פי טעמו והיכן ימקם את חדר העבודה, ומתוך קריצה לסגנון הכתיבה שלו-עצמו הוא מצהיר "לא אסתיר, כמובן, שאיני הראשון שגר בבית וכותב יומן".
רגע ההתפכחות של סדריס מתרחש מול ציטוט של פרימו לוי, שמופיע בבניין סמוך השייך למוזיאון: "אנה פרנק האחת מרגשת אותנו יותר מאינספור האחרים שסבלו בדיוק כמוה, אלא שפניהם נותרו בצל. ואולי מוטב כך. לו היתה לנו היכולת לספוג את סבלם של כל אותם בני אדם, לא היינו מסוגלים לחיות". תוך שהוא מהרהר על הטרגדיה של אנה פרנק ומשפחתה, שהמחבוא בו הסתתרו התגלה סמוך לסוף המלחמה והיא עצמה נפטרה שבועות ספורים לפני שחרור מחנה ברגן בלזן, הוא שואל את עצמו מיהו השכן האנונימי שהלשין על המשפחה ומדוע עשה זאת: "הבטתי מהחלון ותהיתי מי היה יכול לעשות מעשה שכזה, ולפתע הבחנתי בבבואתי הנועצת בי מבט… מעבר לכביש ראיתי דירה מדהימה ביופיה".
סדריס הופך על ראשה את התובנה הכואבת כי בהנתן הנסיבות המתאימות כל אדם עשוי היה להימנות על המרצחים ומשתפי הפעולה. לא תהליך איטי או נסיבות חיים, אלא יצר רגעי של חמדנות ובעלות עשויים לגרום לאדם לשכוח את אנושיותו, או שמא דווקא לגלות אותה במלוא עוצמתה?
משפחה שלמה בקורדרוי וג'ינס. דיוויד סדריס. תרגום: אודי תגרי. הוצאת מטר. 188 עמ'.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 