אולי לא כתבתי עד עכשיו בגלל ההלם.
הפעם הקודמת בה חוויתי התקפות טילים היתה במלחמת המפרץ. גם באותה תקופה התגוררתי במרכז האירועים, אלא שליוותה אותי איזו שאננות בלתי מוסברת. לא טרחנו לישון עם גל שקט, והתעוררנו לקול נפילת טיל, שפגע בבית במרחק שני רחובות מאיתנו. מסיכות האב"כ גרמו לי תגובה אלרגית, כך שבשלב מסויים ויתרתי על העונג הכרוך בלבישתן. למדתי למבחנים תוך כדי אזעקות, בחדר האטום, אך איש מבכירי האוניברסיטה לא העלה בדעתו לבטל את מועד המבחן, או לבדוק אותו תוך התחשבות בנסיבות. יותר משהרגיזו אותי התקפותיו של סדאם חוסיין הרגיזה אותי העובדה שבמבחן, שהתנהל בזמן המלחמה, קיבלתי את הציון הנמוך ביותר בתואר.
תמיד שייכתי את עצמי למחנה השלום. תמכתי באיפוק שהפגינה ממשלת ישראל בזמן מלחמת המפרץ, במשא ומתן עם הפלשתינאים, בויתור על שטחים.
אלא שהמלחמה הזאת שונה. זו המלחמה הראשונה בה יש לי ילדים. והדחף להגן על שלומם מטלטל והופך את כל מה שחשבתי והאמנתי עד עכשיו.
אמא, בואי נברח מכאן
ביום חמישי (13.7.06) לפנות בוקר חזרנו מחופשה משפחתית ביוון. הלומי עייפות הלכנו לישון, שמחים על כך שחזרנו הביתה. התעוררנו בסביבות הצהרים, כדי לגלות שאנו מתגוררים באיזור מלחמה. העמק הפסטורלי אליו משקיפים חלונות הבית הפך ברגע אחד מאתר דאייה של עיטים ובזים, למקום נחיתתן של קטיושות. לוחם-האור פרץ בבכי והצהיר, "אמא, בואי נברח מכאן, בואי נחזור ליוון".
ובאמת, הדחף הראשוני היה לברוח. לקחת את הילדים ולהמלט אל מקום שקט. אבל, לאן נברח ילד? לאן נלך?
קלטתי פתאום שאין לי לאן ללכת. שכל בריחה תהיה זמנית. הבית שלי נמצא כאן, בלב המתקפה. וכאשר תוקפים אותך, את ביתך, את ילדיך, את לא מתחילה לדבר, את הולמת בחזרה.
קיבלתי בהקלה גדולה את קולות המסוקים והמטוסים, שהחליפו את ציוץ הציפורים. הממ"ד הפך לחדר המרכזי בבית. רק כשניסיתי להסביר לבן השש ולבת הארבע למה תוקפים אותנו ועל מה המלחמה, הבנתי באופן חדש לחלוטין את המציאות ההזויה בה אנחנו חיים.
נדב חוזר הביתה בארון
נדב התעקש להתנדב ליחידה מובחרת. לא רק התעקש, אלא הקדיש את השנה שלפני הגיוס לאימוני כושר. "אני לא אתחמק, אמא, אני אשמור עליך, אמא", הוא הבטיח לאמו, שהתמוטטה כשנודע לה שהתקבל לסיירת. "אל תדאגי, כבר אין מלחמות", ניסה לנחם אותה.
נדב חזר הביתה ביום שישי בארון עטוף בדגל*.
והילד הזה, שמתעקש שאשן איתו בלילה "כדי שלא יהיו לי חלומות רעים על קטיושות", מה הוא יאמר כשיהיה בן י"ח שנים? האם אסלח לעצמי אם לא אנסה, כנגד כל הסיכויים, להוריש לו שלום?
*נדב באלווה נהרג בקרב במארון א-ראס ב- 20.7.06
אם הפך או לא הפך את כל מה שהאמנת בו עד עכשיו.
נכון שהמצב מבלבל ומסובך, אבל גם בתוך המצב הזה יש תגובות חכמות ונכונות יותר ופחות. איפה את בסופו של דבר?
האמת היא שאני עדיין מנסה לברר איפוא אני, ואולי מתוך כך אני כותבת. את תחושת הבלבול אני מחליפה כרגע בהתבוננות במה שמתרחש בתוכי ובסביבתי.
אני בדומה אליך ובדומה למרבית הישראלים לדעתי,
בוחרים על פי הרציונאל לחיות חיים טובים, יפים ,נכונים ואם אפשר גם להעבירן בשלום. זוהי שאיפתינו. אין למרביתינו שאיפות של כיבוש מדינות, אין לנו רצון בהרג של אחרים ואפילו נשמח לקפוץ לסיני לחופשה זולה.
אבל וזה אבל גדול הפערים שקיימים היום בתודעה
בין העמים מובילים לקוטביות שלדאבוני בשלב זה לא ניתן לגשר עליה. אנשים רבים מבכים על "הכיבוש", אך מתעלמים מהמציאות המנגחת אותם מדי יום. האנשים שמולכם רוצים דברים אחרים. ויהיו שיגידו שהעם הפשוט רוצה שקט ופרנסה ואלו הם קברניטי המדינות שמובילים אותם לשאול המלחמה,גם הם מתעלמים מהקיים.
אם כל הרצון הטוב ( וקיים כזה בכל ישראלי עד לרמה שמעוורת את עייניו) הגענו לנקודה בה המלחמה היא על ביתינו, על חיינו וחיי ילדינו.
השיעור שאנחנו מקבלים היום מבית המדרש של הזרוע האיראנית מבשר את ההתנגשות הבלתי נמנעת של האיסלם הרדיאקלי אם המערב בכלל ואם ישראל בפרט.
עלינו להבין ששעת המבחן הגיעה וכל נסיון לעטוף את המציאות בזיגוג מסוכר מקדם אותנו צעד נוסף לעבר התהום ( או למצולות הים כפי שהמטאפורה גורסת).
אם תקחו משהו אחד ממה שכתבתי, אשמח אם תהיה זאת הקריאה : להתאחד כעם מגובש אשר משכיל לראות את יום המחר ופועל כדי להבטיח שנהיה פה כדי לראותו.
באו נתלה דגלים, נהיה נחמדים בתור, נתמוך בממשלה ובצבא שלנו ברגע האמת הזה ונהיה חזקים
ביחד !
מי יתן…. תודה.
דוגטו, אתה מדבר בהכללות. משפטים כמו "להתאחד כעם מגובש" קצת מרתיעים אותי, כשם שכל "החיבוקים לתושבי הצפון" שמשרתים כל מיני מטרות מסחריות ופוליטיות במסווה של אהבה דביקה עושים לי רע. אין לי איזה עקרון נגד אחדות, ויחד עם זאת אני לא משוכנעת שאתמוך בכל תת-אלוף יהיר שמבטיח לרוצץ את גולגלתו של החיזבאללה. אני מעדיפה צניעות נוסח "בנפול אויבך אל תשמח". זה לא סותר מלחמה כשצריך, אבל זה נותן פרופורציה למימדי הטפיחה העצמית על השכם.
שלום קרן,
אני מסכים איתך לגמרי שיש להשמר מהשאננות שקיימת בטפיחה עצמית על השכם, אך את המלחמה הזו יכרעו אזרחי מדינת ישראל ועמידתם לא פחות מצבא ישראל ולכן הקריאה שלי לתמיכה אחד בשני ואחדות גם לאור מחלוקות. בכל הנוגע לתמיכה במהלכים של הצבא. בשלב זה הקלפים באיזור נטרפו ללא הכר מתוך הבנה ישראלית שמסלול המציאות הנוכחי יוביל אותנו למלחמה חריפה בהרבה בהמשך שספק אם נשרוד אותה. גם הצבא וגם הממשלה אינם יודעים בוודאות מה יוליד יום.
הם נלחמים, הם צריכים את הגיבוי שלנו גם אם הם טועים מדי פעם. אוהדים של קבוצות ספורט נמדדים בשעה שהקבוצה מתקשה. תפקידם לדחוף אותה קדימה. אנחנו כאזרחים הפעם מתפקדים גם כאוהדים וגם כחברי הקבוצה.
מה שניסיתי לומר בנוגע להחלטתך…,נוסח בבהירות יתרה ואולי צורמת מעט על ידי טוקבקיסט בNRG :
"יש פתגם באנגלית שאומר: "Never Try to Teach a Pig to Sing" – ובתרגום חופשי – לעולם אל תנסה ללמד חזיר לשיר.
השורה התחתונה היא שגם אתה וגם החזיר – שניכם תצאו מתוסכלים.
פעם (עד ירי הקאסמים על שדרות והנגב המערבי) עוד חשבתי שלמרות הכל – אנחנו יכולים ללמד את החזיר לשיר. חשבתי שיהיה פה שלום אמיתי. חשבתי שהרי כולנו בני אדם (אנחנו ושכנינו) שמפרנסים משפחות ורוצים לבנות חיים טובים עם חינוך טוב וכלכלה בריאה לנו ולילדנו. חשבתי …
אז התפכחתי. התפכחתי והבנתי שהחזיר הזה לא ישיר. ושלא משנה כמה אנחנו נשתדל וננסה – הוא פשוט לא ישיר. אני עדיין, ראוי לציין, לא יודע, אם זה בגלל שהוא לא רוצה, או בגלל שהוא לא יכול, או אולי גם וגם.
אולי אני אוכל בכל זאת ללמד את החזיר הזה לשיר מתי ש (כמו שאומר עוד פתגם באנגלית) "Pigs will fly" – או בתרגום חופשי – שהחזירים ידעו לעוף.
בקיצור – ללמד את החזיר הזה לשיר אני כבר לא אצליח. וחוץ מזה הוא גם לא מביא תועלת. הוא לא מטיל ביצים, לא מעיר אותי בבוקר, לא עוזר לי לחרוש את השדה וגם לא שומר לי על הבית. חיה מוזרה החזיר הזה. יושב כל היום בתוך החרא של עצמו ומלכלך לי את החצר "
דוגטו, אני לא מנסה להתחכם במה שאני עומדת לכתוב, אבל, אתה משוכנע שהחזיר הוא אכן חזיר? אתה בטוח שהחזיר לא יכול לשיר? עם כל הכבוד לפתגמים אנגליים קשה להטיל אשמה מלאה על התלמיד שאינו לומד, מבלי לשאול מה היה חלקו של המורה. ובכלל, מאחורי המטאפורה של חזירים מזמרים ו/או מעופפים מסתתרת איזו הנחה כאילו "אנחנו", הנאורים שוחרי השלום, באנו ללמד "אותם", הפרימיטיבים מחרחרי המלחמה, לעשות שלום, ואחרי שניסינו ה-כ-ל יש לנו לגיטימציה להרים ידיים ולפרק להם את הצורה.
אולי תהליך הדברות הוא תהליך מתיש, אבל מלחמה, מוצדקת ככל שתהיה, הופכת לאורך זמן לתהליך מסאב ומייאש. ככל שהקטיושות ממשיכות ליפול, והמטוסים ממשיכים להפגיז, והחיילים ממשיכים למות אני שואלת את עצמי מי יתן לנו סולם כדי לרדת מהעץ הגבוה נוסח "פירוק מלא של החיזבאללה מנשקו" ו"פתרון קבע" שטיפסנו עליו.
ואל תבין אותי לא נכון, אני לא מדברת על נסיגה חד-צדדית נוסח הביזיון הקודם שחוללנו בלבנון, אני בעיקר חוששת מהתגשמות הטענה של יאנוש בן-גל שאמר, כמי שמכיר מניסיון מר את הנושא עליו הוא מדבר, שאין "מלחמות כירורגיות" בלבנון. יש עבודת ניקיון סיזיפית וכפויית טובה. כרגע, אני לא רואה פתרון "טוב" או "נוח". רק הרבה עבודה קשה, שאין סיבה שנתיימר לעשות את כולה לבד.
לדאבוני המלחמה שאנו חווים כעת היא רק המערכה
הראשונה שלנו. המערכה השנייה תהיה כבר אם איראן. איראן לא השקיעה מליוני דולרים בחיזבאלה ודאגה לחמשו ולאמנו היטב כדי לשמור על השלום. הם מחכים לשעת הכושר לתקוף. כמו כל אדם שפוי גם אני הייתי מוותר בשמחה על ה"תענוג" המפוקפק של לבנון. זאת היא עבודה שחורה ושוחקת. אבל אנחנו יכולים לה היום.
אם מתוך נוחות רגעית נתפתה לפתרון חצי אפוי ולא נדאג לטפל בבפצע הפתוח הזה. עוד כמה שנים
אנחנו נתעורר למציאות בלהות, בה חיזבאלה חזק מכוחו הנוכחי ואיראן מחומשת בפצצת אטום. אותה איראן שמנצלת כל הזדמנות לאמר לכולם בפנים שהיא כבר מחכה לרגע בו תוכל להשמיד אותך.
לא כיף, אפוקליפטי וכמעט בלתי נתפס לחשוב על ההשלכות האמיתיות אבל רגע האמת הוא – היום.
כי את המלחמה של המחר אולי לא נעבור בכלל.
אנחנו צריכים לקחת את גורלנו בידינו ולא לסמוך על אף אחד שיעשה את זה במקומנו. במיוחד לא המערב שלמרות הסכנה האיסלמית לכל העולם המערבי בטוח שהקרבת ישראל (צ'כוסלובקיה, זוכרים?) תרגיע את האיסלאם הרצחני, את כל מה שאינו 'דאר אל אסלאם' ואחת דינו בחרב.
לצערי עלי להסכים לחלוטין עם דוגטו. אין עם מי לדבר, אין על מה לדבר. הסורים יכלו לקבל את כל רמת הגולן חזרה והויכוח היה על 200 מ' ליד הכנרת. החיזבאללה מדבר על חוות שבעא כשבעל הבית שלו אומר את האמת: "הגיע הזמן למחוק את ישראל מהמפה" ככל שנדחה את העימות עם סוריה ועם איראן כך הוא ירדוף אחרינו קשה ומר יותר. בלאו הכי אנחנו כרגע במקלטים שמישהו ישים את הקלפים על השולחן וינסה לגייס את תמיכת העולם המערבי למתקפה כוללת על ראש הנחש, סוריה, איראן וערביי ישראל שאפילו עוור וחרש מבין היום למי נתונה נאמנותם.
וכן, לא יהיה לנו זמן לשבת ולמדוט על הכרית, אבל אולי אפשר יהיה לארגן במקלט קצת קטורת…
אני באמת לא חושבת שסוריה ואירן דואגות לשלומי, בלשון המעטה, אבל מכאן ועד נבואות חורבן והרס הדרך רחוקה. כפי שאמר ראש ממשלת ספרד לשעבר, ברור לכל מדינות המערב, שישראל עושה עבורן את העבודה. ההצהרות של אחמדיג'ן נגד ישראל נועדו להפנות את תשומת הלב מהאיום האמריקאי על אירן למלחמה בלבנון. זו בדיוק הסיבה שאמרתי שאין שום סיבה שננסה לפתור הכל לבד. היוזמה לעירוב כוח בין-לאומי בלבנון חיובית בעיני, משום שיש בה תמיכה בצורך ביצירת סדר ויציבות בלבנון. כדאי לשלב זאת עם יוזמות לחרם על אירן ו/או על סוריה במידה ולא תופסק תמיכתן בחיזבאללה. זה גם לא יהרוג אותנו אם נדבר עם הסורים. גם אם אולמרט חושב שאין שם עם מי לדבר, הרי שהם חושבים שיש, וזו תהיה מחווה שתוכיח שאנחנו לא רק "תוקפניים" כפי שחלק מהעולם חושב, אלא גם מעוניינים בהסדר. לחימה צבאית היא מועילה עד שלב מסויים, אחר כך חייבים לשבת ולדבר. לא חותמים הסכמים עם טנקים אלא עם בני אדם. אפילו נסארללה בראיון האחרון רמז שהוא מוכן לדבר, בתנאי שנשמור על כבודו.
כי הדבר רק מחזק אותם. כשגרמניה פלשה לחבל הסודטים בחר המערב להתעלם בטענה שבלאו הכי הרוב שם גרמני. שלא לדבר על ההתעלמות מחוקי נירנברג ורדיפת יהודים, קומוניסטים, ליברלים וכל מי שלא היה מזוהה עם המפלגה הנאצית. ההסכם שעשה צ'מברלין הבריטי, כמו גם הסכם ריבנטרופ מולטוב עם רוסיה היה נסיון הדברות שכזה, נסיון להתחמק מלהתמודד עם הסכנה ולדחות אותה לזמן אחר. כאשר דנים ברשע מזוקק, ואיראן של אחמדינג'אד , כמו גם סוריה, הם מבחינתי אכן רשע מזוקק, יש להבהיר להם באורח חד משמעי תוך נכונות לשלם את המחיר הכואב שזה יגבה מאיתנו שעם מנוולים לא מנהלים משא ומתן. זו דעתי. ועל נושא ה'כבוד' הגבתי בכתבתך האחרונה "אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים" ואם להשתמש בטרמינולוגיה שלך "אל תדברי איתו, מותק,פשוט תגזמי לו את הביצים".
כתבתי לבעוט בביצים, במובן של מכת מנע והבהרה של עוצמה, ולא לגזום/לסרס, במובן של לחסל, להשמיד ולהשפיל. אין טעם בהשפלה בעיני. גם במלחמה ראוי שנשמור על מידה מסויימת של כבוד הדדי. ואם מעלים את מלחמת העולם השניה: הלוחמים הבריטים והאמריקאים העריכו את הלוחמים של האס.אס (כזכור לאס.אס היו גם יחידות לוחמות שהשתתפו באופן פעיל בקרבות). העובדה שנלחמים בנחישות כנגד אידאולוגיה מסויימת אין משמעה ששוברים בהכרח את כל החוקים. בסיום המלחמה, האמריקאים השקיעו הון בשיקום גרמניה ויפן.
ל'גזום 'מבחינתי זה לגדוע בטרם יגיעו אליך. בבחינת הבא להורגך השכם להורגו. זה מה שהעולם היה צריך לעשות עם הפלישה לצ'כוסלובקיה. על ההשפלה את בהחלט יכולה לוותר, אני מסתפקת בגדיעת הרשע. מאיפה הגיע לכאן נושא ההשפלה? איפה מצאת במה שרשמתי שאני טוענת שיש להשפיל ולא לכבד את האוייב? השפלה היא חולשה בעיני. היא באה ממקום של נחיתות. אני בעד להלחם מתוך מתן כבוד לאוייב מכיוון שאז הלחימה תהיה גם נחושה יותר. אה, כן, ואני חד משמעית בעד לנצח!!!!
כעבור שנתיים -היום האחרון של 2008
אינני מבין כיצד אחרי כל כך הרבה שנים של שכנות לצד הפלסטינים
עדיין ממשיכים לנהוג ביהירות והתנשאות כלפי הערבים.
בעוד שהם אומרים בגאווה את שעל ליבם, בצורה גלויה וברורה:
אנו מעוניינים בפריסת השריעה האיסלמית על האיזור כולו-
כלומר- אי קיום של מדינת ישראל.
יש שבוחרים לנסות לכפות עליהם את דעתכם ואת תפיסת עולמכם.
אתם רוצים שלום, אתם רוצים דו קיום, הם לא. תכבדו את זה.
אמנת החמאס שבשלטון – קוראת בגלוי להשמדה של ישראל
לא כמטאפורה – אלא השמדה פיזית- פשוט לקרוא:
———————————————————————————————
"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא [6], רחמי אללה עליו
אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש [ג'האד] הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה.[24]
היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת;
לתרגום המלא:
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1067&MenuID=608
—————————————————————————————————
מדוע אינכם יכולים לקבל את השונה מכם בנושא זה, לכבד את זה
ולפעול בהתאם, מדוע להמשיך לדבוק בחלום שברור שהשותפים לו רוצים את היפוכו ?
העם היהודי בישראל ניסה לכל אורך הדרך למצוא פשרות על מנת לאפשר חיים בדו קיום
זה לצד זה, אך בכל פעם שניסה הערבים ראו זאת כחולשתינו, כסימן לכך שה"התנגדות"=טרור
פועל ויש להתמיד בו.
יש לנו ערכים שונים, יש לנו תרבות שונה, יש לנו תפיסת הגיון שונה, יש לנו דת שונה,
יש לנו מוסר שונה, יש לנו שאיפות שונות, יש לנו תרבות שונה.
לצערי השפה המשותפת היחידה בה שני העמים יודעים לדבר היא שפת- הכוח והזרוע
הם הבינו זאת לפני שנים – הגיע הזמן שנתפקח ונבין זאת גם אנחנו
כדי שנוכל לנקיים דיאלוג ששני הצדדים מבינים.
כולי תקווה שעם ישראל כולו יעמוד מאוחד, נטול אשליות, גאה במולדתו
וחדור באמונה בזכותו לחיות בבטחון במדינתו.