jump to navigation

ספרות אינה שעשוע, היא שחרור מכאב 8 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , ,
trackback

"מתום עד תום" נפתח היכן שמסתיימות האגדות. אלישע קרוק, חייל הבריגדה היהודית, שב אל ארץ ישראל מאירופה ההרוסה שלאחר מלחמת העולם השניה, על מנת להשיב לעצמו את אהבת נעוריו, נוגה הולצברג, ולהפכה לאישתו. ההתחלה הנפלאה והמטורפת להיותם זוג נשוי, מושכת את הקורא לקוות כי, כמו בכל האגדות המוכרות, ימשיכו אלישע ונוגה לחיות 'באושר ובעושר עד עצם היום הזה'. אולם, קולו של המספר המתאר את האירועים מנקודת המבט החווה של כל אחד מבני הזוג, ובמקביל מנקודת מבט מהורהרת בדיעבד, מפרק מיסודה את ההנחה הבנאלית של ה'אושר ועושר' ושואל ללא הרף, מתוך תמיהה וחוסר ידיעה, מהו הדבק המחבר שני אנשים יחד למשך חיים שלמים.

נוגה ואלישע מוצגים כהפכים: אלישע, "ילד מופרע, מצחיק, חי בעננים ובלתי אפשרי", סופר בהתהוות שקיומו קשור בכתיבתו, המתמסר לג'סטות רומנטיות והחלטות פתאומיות ללא כל שיקול דעת רציונלי, ולעומתו נוגה, אמנית גדולה בשתיקות, שלמרות "מלחמת העולם בין ראשה לליבה" משיגה את מטרותיה בלי לסור ימינה ושמאלה, מתוך ראיה שקולה ואופי נחוש. לכאורה, דווקא השוני הגדול בין שני בני הזוג הוא נקודת החיבור ביניהם. כשם שנבהל אלישע מסגירותה הפנימית של נוגה, מנפשה הנותרת "חומה בצורה" בפניו, כך גם "הוקסם מהילת המסתורין ונמשך אליה". כשם שחשה נוגה כי "בכל עת עליה לעמוד על המשמר ולהציל את אלישע מעצמו", בו בזמן היא יודעת כי "את ליבה הוא כובש דווקא בשל שיגיונותיו", שכוחם ההרסני מעורר צד כבוש באישיותה. אולם, כשם שהטקסט מפרק הנחות בנאליות על 'אושר ועושר' כך הוא מפרק אמונות עממיות על 'משיכה בין הפכים'.

נוגה, המוצגת כמי שתופסת עצמה כשולטת על חייה, מתווה לה דרך ודבקה בה בהתמדה, מוצאת עצמה, בניגוד לכל הסבר היגיוני, מתנסה בערבוביה רגשית סוערת עד כדי כך שהיא חווה עצמה כמי שחיות בה "נוגה חדשה" ו"נוגה ישנה". אלישע, שגם בבגרותו מוצג כמי שנשלט על ידי גחמות ליבו ומובל על ידי דחפי היצר, מגלה דבקות ועקביות בכל הנוגע לכתיבתו ולמערכת יחסיו עם נוגה. דומה כי המספר פורש את פרטי חייהם של נוגה ואלישע בפני הקורא מתוך ידיעה כי ינסה לרקום מהם תמונה בעלת משמעות. אלא שכמו מעשה הטוויה של פנלופה, אשת אודיסאוס, התמונה נרקמת ונפרמת כמעט בו זמנית.

ההצמדות לנקודת המבט של נוגה ושל אלישע לסירוגין מביאה לא רק את תודעת היחיד אלא את ההקשר הרחב של חיי הפרט המשולבים זה בזו בחיים הזוגיים, ובו זמנית קשורים בחיי הפרטים המקיפים אותם, ומושפעים מאירועים חברתיים ולאומיים המתרחשים סביבם ושבחלקם הם לוקחים חלק כשותפים פעילים בעשיה. על ההסחפויות התכופות לסיפורים צדדים לכאורה על האנשים המבקרים בחייהם של נוגה ואלישע, אם כאורחים לרגע ואם כחברים לתמיד, מתנצל המספר ואומר להגנתו: "הן בתוך הזמן ובקרב אנשי הזמן חיו נוגה ואלישע, וגם ההסחפויות לעבר הבודדים שהקיפום הן מגוף הסיפור" (עמ' 89). על ידי כך הופך סיפור התהוותה של מדינת ישראל, הנשזר בסיפורם של נוגה ואלישע, מסיפור של לאום המציג נאראטיב אחיד וברור, לסיפור של חברה חיה ונושמת של פרטים שהנאראטיב שלה(ם) אינו יחיד אלא רבים; נאראטיב שנקודת ההתחלה שלו ברורה, אולי, אך המשכו משתנה ומתהווה ללא הפסקה ומתוך חוסר וודאות.

סיפור היחסים הזוגיים מציב מראה מקבילה ולעיתים מהופכת לסיפורם של היחסים החברתיים. החברה הישראלית של שנות החמישים והשישים מוצגת כחברה של חברים; זה מכיר את זה ומסדר לזה, "בדרכים עלומות כדרך שעניינים אלה סודרו מאז ומעולם" (עמ' 38). ישראל של שנות התשעים היא חברה של בודדים בה "כל אחד הסתגר לו באיזה חור משלו ואינו משתוקק כלל לראות את חבריו", חברה בה העזרה לזולת מתרחשת מתוך נדיבות לב בין זרים; "אלישע הרהר באישה שלא פגש מעודו והיא אינה יודעת דבר עליו, ורק חמלה אנושית מניעה אותה לעזור לו בלי לעבור על איזשהו חוק…גם אנשים כאלה חיים בארץ הקשה הזאת שהאדם שוב לא נחשב בה" (עמ' 534).

יחסיהם של נוגה ואלישע מתחילים ממקום של יחד עמוק ומהותי שאיש מהם אינו יכול בלעדיו. אולם, בצמתים מסויימים בחייהם המשותפים, אותו ה'יחד' נתפס ונחווה על ידי בני הזוג כמקום רמיסתו של היחיד. טרדות הפרנסה גורמות לאלישע לוותר על הכתיבה, חלומה הגדול של נוגה להמשיך בלימודים גבוהים נדחק לקרן זווית למען אחדות הזוגיות והמשפחה. השברים ביחסים הזוגיים מזוהים, בדיעבד, כהצטברות של אירועים שונים במהלך החיים המשותפים: תחילה מותו של ילדם הראשון עוד בטרם נולד וההחלטה הנמהרת לחלוק את ביתם עם זוג אחר, ובהמשך שתיקות, בגידות ושקרים הנותרים כפצע פתוח בנפשם של האוהבים. ההתפוררות לכאורה של מרקם היחסים מובילה דווקא לאחדות משותפת בערוב ימיהם כזוג, לנוכח סופיות המוות. זהו סוג של 'יחד' שאינו שואף להיות מושלם או יפה, אלא מאפשר לכאביו ולפצעיו של היחיד להיות נוכחים מבלי להסתיר או לחטט יתר על המידה, 'יחד' אוהב בו שני בני הזוג שזורים זה בזו מבלי לבטל זו את זה.

מסופר על כירון, המרפא הידוע, שנפצע מחץ שירה הרקולס במהלך מסיבת שיכורים במערתו של הקנטאור פולוס. החץ, שנמשך בדמה המורעל של ההידרה, פגע בברכו של כירון וגרם לפצע שלא ניתן לרפוי מלא. בעקבות פציעתו, החל כירון ללמד את סודות הרפואה לאחרים והפך למייצגו של ארכיטיפ המרפא הפצוע. במובן מסויים סופר הינו מרפא פצוע הכותב מתוך נקודת מבט המשלבת התבוננות מרוחקת ואובייקטיבית עם קירבה אמפתית. אלישע, הסופר, מוצג כמסוגר כשבלול בתוך עולם היצירה הפנימי, ויחד עם זאת מתבונן ומתעד את עולמו החיצוני: "גם כשהוא מעורב עד צוואר, מהצוואר ומעלה הוא מתבונן וזוכר, הוא גם בפנים וגם מרגל, ומדוייק יותר, מתייק" (עמ' 274). לקראת סופו של "מתום עד תום" מגלה הקורא כי אלישע כותב את סיפור חייו עם נוגה מתוך נסיון להבין ולרפא פצעים שנפצעה בהם אהבתם המשותפת: "מעשה החייאה זה על הנייר נהפך אצלו להעלאה באוב, שאם תצלח, יימחו כל חטאיהם המאוחרים יותר ולא יהיו עוד, ומאותה ראשית פשוט ימשיכו מכאן ולהבא" (עמ' 468). מעשה הכתיבה, ומעשה הקריאה, הופכים לפעולה של מרפא שאינה מעלימה את הפצע אלא לומדת להשתחרר מהכאב. על כך אמר חנוך ברטוב עצמו בראיון עם ש' שפרה: "ספרות אינה שעשוע, היא שחרור מכאב…הקריאה היא אקט של שיחרור לכך וכך אנשים".

פורסם במקור במוסף "ספרים" של "הארץ", 28.1.04

%d בלוגרים אהבו את זה: