מחר אני אבגוד, לא היום
מחר.
היום עקרו לי ציפורניים,
אני לא אבגוד.
אינכם יודעים את גבולות אומץ לבי,
אני – אני יודעת.
אתם חמישה,
ידיכם הקשות ענודות טבעות,
לרגליכם נעליים מסומרות.
מחר אבגוד, לא היום.
מחר.
דרוש לי לילה כדי להחליט,
דרוש לילה, לא פחות,
כדי להתכחש, כדי להפנות עורף,
כדי לבגוד.
כדי להתעלם מידידי.
כדי להפנות עורף ללחם וליין,
כדי לבגוד בחיים,
כדי למות.
מחר אני אבגוד, לא היום.
מריאן כהן נולדה ב- 17 בספטמבר 1922. אביה, אלפרד כהן, היה חבר קרוב של וולטר בנימין. לאחר עליית הנאצים לשילטון, כאשר שותפו לעסקים נשלח למחנה ריכוז, בני משפחת כהן עוזבים את גרמניה ועוברים לברצלונה. המשפחה מתפרנסת בדחק ממכירת תכשיטי אופנה.
בשנת 1936, כאשר פורצת מלחמת האזרחים בספרד, המשפחה עוזבת לצרפת. במרץ 1943 מריאן מתחילה לעבוד כמטפלת בתנועת הנוער הציונית, ושכרה עוזר בפרנסת המשפחה. במקביל היא מצטרפת לארגון מחתרת יהודי שמבריח ילדים יהודים מצרפת הכבושה לשוויץ הנייטרלית.
ב- 31 במאי 1944 נתפסה מריאן בעיירה אנמאס (Annemasse) עם קבוצה של 28 ילדים, רובם מתחת לגיל 15, לא הרחק מהגבול השוויצרי. היא והילדים נשלחים למאסר על ידי הגסטפו.למרות שעברה עינויים, מריאן לא הסגירה מידע על המחתרת. חברי יחידת המחתרת אליה השתייכה תכננו לחלץ אותה מהמאסר, אבל מריאן סירבה משום שחששה שהגסטפו יתנקם בילדים שנאסרו איתה. ב- 8 ביולי 1944 נלקחה מריאן, ביחד עם עוד 5 אסירים, על ידי צוות גסטפו שנשלח מהעיר ליון. האסירים נרצחו בבעיטות ובמכות אתים. ז'אן דפו (Jean Deffaugt) ראש עיריית אנמאס הציל את חיי הילדים.
בסוף מלחמת העולם השניה, אחד מילדי הקבוצה, ששהה במאסר עם מריאן, מסר פתק עליו נכתב השיר "מחר אני אבגוד." לא ברור מתי בדיוק נכתב השיר, אך פרשנות אחת טוענת כי מריאן כתבה את השיר למען ילדי הקבוצה שנאסרו איתה, על מנת לנחם אותם ולהפחית את פחדיהם, על מנת שידעו שהיא לצידם. מריאן היתה בת 22 במותה.
מחר אני אבגוד (בצרפתית)
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 