ערב יום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תשס"ה

את אילן הכרתי לפני הצבא. יצאנו יחד, צחקנו הרבה והתווכחנו בלהט. אצל אמא של אילן טעמתי פריקסה טוניסאית בפעם הראשונה, וכולם צחקו כשהשתנקתי עם חריפותה. אילן היה הראשון שאמר לי שאני יפה, והתכוון לכל מילה.

את אביאל הכרתי בצבא. הוא אל"מ ואני סגן ירוקה. בתקופה בה התנגשה האידיאולוגיה שלי התנגשות חזיתית עם המציאות, אביאל היה עיר מקלט. מאזין נאמן לכל נאומי חוצבי הלהבות, כתף סבלנית לכל הבכיות.

הזמן והנסיבות הפרידו בינינו, והחיים לקחו אותנו למקומות שונים. שניהם נותרו בזכרוני כמי שהיו בזמן הנכון ובמקום הנכון עבורי. באו, לימדו את מה שלימדו, והמשיכו בדרכם, כשם שהמשכתי אני.

אלא שדרכם נגדעה באלימות. אילן מת בלבנון כשהרכב בו נסע נפגע על ידי מטען צד. אביאל נהרג בפיגוע במסעדת מצה בחיפה. ביחד איתו נהרגו בנו ובתו.

ברכה סינית מאחלת "הסב ימות ואחריו האב ורק אז הבן".
אם יש איזה שהוא סדר נכון לדברים, ראוי שיהיה זה הסדר הזה. שלא יאמר אב קדיש על בן, שלא תפגוש אשה את בעלה וילדיה בבית העלמין.

אילן רועה (1967-1999)
אביאל רון (1948-2002)

יהי זכרם ברוך.
מי יתן ולא נדע עוד מדון ומלחמה.