הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

משחקי הרעב (4) התלקחות (סרט): בוכה יותר מידי, מתנשקת יותר מידי 1 בדצמבר 2013

*הרשימה כוללת ספוילרים

ב"התלקחות," הסרט השני בסדרת "משחקי הרעב," קטניס ופיטא, המנצחים של משחק הרעב ה- 74 גרים בכפר המנצחים במחוז 12. תנאי החיים נוחים יותר, אבל מהר מאוד מתגלה אופיו המחניק של כלוב הזהב בו הם נתונים. השניים מגלים כי הם לכודים בתפקיד האוהבים הטרגיים, וכי סיפור האהבה אותו שיחקו מול המצלמות כחלק מהאסטרטגיה שהובילה אותם לניצחון במשחק, הפך בעל כורחם לסיפור חייהם.

אל נוכח מצלמות הקפיטול, בשלב השיא הסופי של המשחק, קטניס ופיטא שוברים את החוקים ומאיימים כי יתאבדו באכילת גרגירי רעל. השניים מסרבים להלחם עד מוות או לציית לחוק לפיו יש רק מנצח אחד. הסיום המשמח בסוף הסרט הראשון, הופך לכלוב זהב מאיים בתחילתו של הסרט השני. סיפור האהבה שליווה אותם מתחילת המשחק הוא התירוץ בו משתמש הקפיטול כדי להסביר מדוע מעשה המרד הגלוי לא הוביל למותם המיידי, אלא דווקא לנצחונם. קטניס מוצגת כמי שלא יכלה לעמוד בהריגתו של הנער שהיא אוהבת, ומוצאת עצמה כלואה במערכת יחסים בה אינה מעוניינת.

בסרט השני מתבהר שקטניס קשורה בנימי נפשה בגייל, חברה לצייד. מצלמות הקפיטול לוכדות את החברים-שהפכו-אהובים מתנשקים. הנשיא סנואו מבהיר לקטניס כי המרד שהפגינה נוכח המצלמות הצית תסיסה בכל המחוזות, ואם קטניס רוצה לשמור על חיי אהוביה, עליה לדאוג להרגעת המצב.

כשהיא הולכת להיימיטץ', המנטור שהנחה את פיטא ואותה במהלך משחק הרעב, ומבקשת שיעזור לה לשרוד את סיור הניצחון, היימיץ' מגלה לקטניס את האמת העגומה: "זה לא יגמר אף פעם," הוא אומר לה, "את תצטרכי לשחק את סיפור האהבה הזה כל ימי חייך."

קטניס המבוהלת מנסה לשחק לפי הכללים, אך היא ופיטא מצליחים רק לגרום לתסיסה מוגברת יותר. מה שקטניס אינה יודעת, ומה שנסתר גם מעיני הצופים עד סוף הסרט, היא העובדה שקטניס ופיטא משמשים ככלי משחק לא רק בידי הקפיטול אלא גם בידי המורדים.

הסרט השני בסדרה מעוצב יותר, ויפה יותר ויזואלית מהסרט הראשון. רמת השחיתות בקפיטול ונכונותם של תושבי הקפיטול להתמסר לחיי נהנתנות חסרי דעת הופכת גלויה ומפורשת, ופיטא וקטניס מתנהלים בסביבה המעוצבת והמלאכותית של הקפיטול כמי שקפאו שד.

"אנשים מתים מרעב במחוז 12," אומר פיטא המזועזע לקטניס במהלך קבלת הפנים החגיגית שנערכת לכבודם בקפיטול, "והאנשים כאן שותים שיקוי שיגרום להם להקיא כדי שיוכלו להמשיך לאכול."

מימדי הדיכוי והאלימות של עולם דיסטופי שנשלט בידי משטר דקטטורי באים לידי ביטוי חלקי בחלק הראשון של הסרט. כל מחווה המרמזת על מרד גוררת הוצאה להורג מיידית, גייל נלכד בשוק השחור במחוז 12 וסופג מלקות המביאות אותו על סף מוות. משחק הרעב ה- 75 מוכרז כמשחק בו יתמודדו המנצחים משנים קודמות. קטניס נמלטת אל השלג כשהיא מבינה שהסיוט של משחקי הרעב לא הסתיים עבורה, אלא עומד להתחיל מחדש.

למרות העיצוב היפה, הסרט מרוכך ומרודד ביחס לספר. מפיקי הסרט ביצעו שיקול כלכלי בנוגע לקהל היעד של הסרט וכפועל יוצא ריככו את סצנות האלימות והאימה כדי שיתאימו לקהל צעיר (הגבלת הצפייה היא מגיל 12). הסיוטים שמלווים את קטניס, רגשי האשמה של השורדת הנושאת בזיכרונה את כל מי שמת למענה או בגללה, תחושת הפחד המתמדת, הפחד לחייך ולחיי אהוביך, תחושת האין-מוצא והכורח להלחם על חייך יום יום שעה שעה, מהווים רקע אפל למשחקי הרעב, אפלה שמעומעמת בסרט.

הויכוח העקרוני בין גייל לבין קטניס בנוגע למרד שהחל בספר הראשון ויוכרע בספר השלישי, ויכוח שיגרום לאבידות כבדות ולגדיעת קשר האהבה בין קטניס לבין גייל, כמעט ולא בא לידי ביטוי בסרט. למרות הפיכתה לסמל העורבני החקיין, המסמל את המרד, קטניס לא מעוניינת במרד. היא רוצה לחיות את חייה בשקט עם משפחתה. קטניס לא מודעת לאנשים אחרים, עד אשר הם חודרים לחייה בכוח.

לעומתה, גייל נושא בתוכו זעם כנגד עוולות הקפיטול. הוא מאמין שיש להקריב חלק כדי להציל את הרוב. הוא מאמין בעליונותו של עקרון החופש על פני החיים והחמלה. כשקטניס משתפת את גייל ברגשי האשמה שלה על האנשים שנהרגו בגללה, הוא אומר לה "את נתת לאנשים הזדמנות, הם צריכים להיות אמיצים מספיק כדי לממש אותה," ומבלי משים מצביע על ההבדל המהותי בין שניהם: קטניס חושבת וכואבת את האנשים שהיא מכירה, האנשים שחייהם נגעו בחייה, גייל חושב על שינוי מהותי ועקרוני, מבלי להתחשב במחיר הכבד של המרד. גייל מגיע למרד מתוך בחירה, תודעה ורצון לנקם, קטניס מגיעה למרד מתוך הכרח וחוסר ברירה.

האנמיות היחסית של הסרט גרמה לצופה הצעיר בן ה- 13 שנלווה אלי לסכם את הסרט במשפט: "משעמם. היא מתנשקת יותר מידי, ובוכה יותר מידי."

רשימות נוספות על משחקי הרעב

אוכל ספרותי: משחקי הרעב ולחמניות הגבינה של פיטא

משחקי הרעב (1): זיכרי מי האוייב האמיתי שלך

משחקי הרעב (2): לקרוא או לא לקרוא זאת השאלה

משחקי הרעב (3): התנגדות לא אלימה

סיפורי אוכל: לחמניות גבינה לפסח 30 במרץ 2013

יש האומרים שאם לא טעמתם לחם גבינה (Pão de Queijo) לא ביקרתם בברזיל. אמנם מעולם לא ביקרנו בברזיל, אבל חיפושי אחר לחם כשר לפסח הובילו עד אמריקה הלטינית וקמח הטפיוקה.

קמח הטפיוקה הוא עמילן המופק משרש צמח היוקה, הידוע גם בשם קסבה ו- מאניוק
(manihot esculenta). במיתוסים של התרבויות האנדיאניות של אמריקה הלטינית,  צמח היוקה הוא מתנת האלים המבטיחה את קיומם של בני האנוש.

מיתוס אחד מספר על אשה משבט הטוּפִּי שבתה גוועה מרעב. באבלה הגדול, האשה אינה יכולה להפרד מילדתה המתה, וקוברת אותה תחת רצפת בקתת הקש שלה. האלים, שעדים לאבלה הכבד של האם וחומלים עליה, שולחים אל הבקתה רוח יער בשם מאני. רוח היער הופכת את גופת הילדה לשרשי צמח היוקה, שמקבל את השם מאני-יוקה (manioca) 'שרש רוח היער' והופך להיות רכיב מרכזי בתזונת השבטים האנדיאנים.

הקשרים הנסתרים מעין: עבדים היינו ולחמניות גבינה

ב- 1531 מגיעים ראשוני המתיישבים מפורטוגל לברזיל. המתיישבים הפורטוגזים מנסים לשעבד את בני ובנות שבט הטוּפִּי, ולהשתמש בהם כעבדים במטעים ובמכרות, אך נתקלים בהתנגדות עזה. הכישלון מוביל ליבוא עבדים מאפריקה לברזיל.

מקורו של לחם הגבינה הוא במחוז מינאס ז'ריאס (Minas Gerais), שנוסד על ידי מתיישבים שחיפשו זהב, אבני חן, ובהמשך גם יהלומים. שרש היוקה היה מזון שיועד למעמדות הגבוהים. העבדים השחורים הסתפקו בעמילן היוקה שנותר בקערות העץ בהן רחצו ועיבדו את שרש היוקה. הם גילגלו את עמילן היוקה לכדורים ואפו אותם ללחם בסיסי.

כאשר התפתחו חוות בקר ומשק חי בברזיל, ולעבדים היתה גישה לחלב ולביצים, הפך הלחם הבסיסי ללחמניות גבינה עסיסיות. כיום מוגשות לחמניות הגבינה ביחד עם קפה כארוחה קלה המוגשת לאורחים.

לחמניות גבינה ברזילאיות כשרות לפסח

מה צריך?

כ- 100 מ"ל שמן צמחי

כ- 150 מ"ל חלב

כ- 350 גר' קמח טפיוקה

כ- 120 גר' גבינה בולגרית קשה מפוררת ו/או גבינת פרמז'ן (אנחנו השתמשנו בגבינה בולגרית)

1 ביצה

איך להכין?

לחמם את התנור ל 180 מעלות. להרתיח את השמן והחלב בסיר קטן. לאחר הרתיחה להעביר לקערה ולהוסיף את קמח הטפיוקה. ללוש בסבלנות ובזהירות את הבלילה (ונא להזהר לא לכוות את עצמכם בתהליך). בשלב הראשון, הבצק יוצא דביק ונדמה כאילו אין קשר בינו לבין בצק ללחמניות. אמצו את שרירי האמונה והמשיכו ללוש עד שהמרכיבים הופכים לעיסה אחת, ואז הוסיפו את הגבינה הבולגרית והביצה.

כאשר מתקבלת עיסה אחידה, צרו כדורים קטנים וסדרו על תבנית. הכמות מספיקה לכ- 10-15 כדורים.

הכניסו לתנור החם ל- 20-30 דק'. כאשר הלחמניות מזהיבות, זה הזמן להוציאן מהתנור.

אם תאכלו את הלחמניות חמות הישר מהתנור תפגשו קרום חיצוני קשה ומתפצח ומרקם פנימי רך, דביק מעט ונימוח. אם תחכו עד שהלחמניות יתקררו, תפגשו מרקם דומה יותר ללחם מוכר בעל מרקם פנימי אוורירי. אנחנו חצינו את הלחמניות לחצי, הוספנו גבינה בולגרית עסיסית וקרירה ומעט ממרח זיתים, ויצרנו מעין סנדוויצ'ונים.

אוכל ספרותי: משחקי הרעב ולחמניות הגבינה של פיטא

"פיטא מגיע כל יום עם לחמניות גבינה ועוזר לי בעבודה על ספר המשפחה," מספרת קטניס ב"התלקחות," הספר השני בטרילוגיית משחקי הרעב. ספר המשפחה הוא אוסף איורים של צמחי מרפא וצמחי מאכל ששמרו על משפחתה של קטניס בחיים לאחר מות אביה, ועזרו לה לשרוד במהלך משחקי הרעב. פיטא, האמן-האופה, מצייר את הצמחים שמתארת לו קטניס.

קטניס אוכלת ומתבוננת בפיטא בעבודתו "זו עבודה שקטה שדורשת ריכוז," היא מתארת, "אני מתבוננת בו כשהוא מפריח דף חלק בעזרת כמה משיכות מכחול… כשהוא מתרכז, מבטו הנינוח הרגיל מתחלף במבט רב עוצמה שמרמז על עולם ומלואו הנעולים עמוק בתוכו…"*

ומהו פסח אם לא סוג-של משחק רעב? משחק מחבואים עם הרגל אכילת לחם, לישה מחדש של עצמנו ושל הֶרְגֵלֵנוּ.

*מתוך: Suzanne Collins, Catching Fire  תרגום: קרן פייט (תרגום חופשי מאנגלית)

המסע אחרי אוכל לפסח:

סיפורי אוכל: פנקייק כשר לפסח

משחקי הרעב (3) הסרט : התנגדות לא אלימה 27 ביולי 2012

הסרט "משחקי הרעב" הוא הראשון בסדרת סרטים בעקבות ספריה של סוזן קולינס. הסרט נפתח בהצגת העולם הפוסט-אפוקליפטי של פנאם, ומציג את עולמה של קטניס אוורדין (בגילומה של ג'ניפר לורנס): מציאות בה בני הנוער חיים בעולם משולל הגנה, מחוייבים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית, ומוקרבים באקט טקסי-בידורי כחלק משילטון דיקטטורי שמנוהל על ידי מבוגרים.

למרות שהספר רווי בתיאורי מציאות אלימה, בצורה אופיינית למציאות שנבנית ממילים, תיאורי הקרבות העקובים מדם מותירים מקום לדימיון. כפועל יוצא, הקורא מדמיין את ההתרחשויות בהתאם לניסיונו, ידיעותיו, ומגבלות דמיונו-הוא. משום שהספר צמוד לנקודת מבטה של קטניס, הקורא הופך שותף ללבטיה של קטניס נוכח האלימות, מה שמוסיף רובד שלם של משמעות לספר, שנעדר מהסרט.

סצנות האלימות בסרט מצולמות במצלמת יד, חלקן מעורפלות, כולן מהירות. יותר משהסרט מציג את שלבי האלימות המדממים, הוא מציג את תוצאותיה: רסס של דם ולאחריו גופה של נער. ברור שנערים ונערות מתים בסרט, אבל טכניקת הצילום המהירה והתזזיתית מעמעמת את חומרת האלימות ואת הסבל שמתלווה אליה, והופכת את הסרט לחוויה מעוצבת, לא אמיתית, מרוחקת.

הצופים באולם הקולנוע למעשה משמשים בתפקיד הקהל הצופה מהקפיטול: מרוחק, נהנה מהאלימות כבידור. הזוועה עטופה בסוכריה מתוקה ומעוצבת, כל כך מתוקה שהזוועה הופכת סבירה לחלוטין, כל כך מעוצבת שאירועי הסרט עצמו נדמים לא אמיתיים ולעיתים אף מגוחכים.

במובן זה הסרט חלש יותר מהספר. כל ההתלבטויות של קטניס המופיעות בספר, התלבטויות שמעלות חשבון נפש מוסרי ותחושה של התקוממות כנגד המשחק האכזרי ושילטון הדיכוי נעלמות בסרט.

הסרט נותן לצופים דימויים ברורים ויפים, לועג לתרבות הבידור של תוכניות הריאליטי, אך בו זמנית מעמעם את האלימות במידה שתאפשר לצופים צעירים לראות את הסרט, ולהשתתף בדיוק באותה תרבות הבידור אותה הוא מבקר.

הדמויות המעניינות בסרט, שמצליחות לאתגר את העולם האכזרי והמעוצב, הן דווקא דמויות המשנה: גייל הות'ורן (ליאם המסוורת') חברה לצייד של קטניס, וקאטו (אלכסנדר לודוויג) המתחרה הקטלני ממחוז 2. הרגעים מעוררי המחשבה בסרט הם הסצנות בהן הדמויות מוצאות בעצמן את הנכונות להתנגד למשטר הדורסני ולאלימות שהוא כופה על משתתפי "משחקי הרעב," כולל סצנה אחת ייחודית לסרט שאינה מופיעה בספר.

עם תחילת משחקי הרעב כלל תושבי פנאם מתכנסים בפני מסכי הטלביזיה כדי לצפות במהלכי הקטל. במקביל לדמויות התושבים הצופים, המשתפים פעולה עם שטיפת המח של המשטר, אנו רואים את גייל יושב ביער, במקום בו קטניס נהגה להפגש איתו, ובכך מסרב לקחת חלק במשחקי הרעב.

במהלך המשחק, לאחר מותה של רו, קטניס דואגת לקבור אותה, ולסמן בתנועת יד למצלמה את הכבוד והעצב שהיא חשה כלפיה, ובמרומז להעיד על ההרג המיותר. גם זה מהלך של מרד לא אלים. במאבק הישרדות לחיים ולמוות המתחרים לא אמורים לראות זה את זה כבני אדם, שמא המהלך הרצחני יגדע בעודו באיבו. העובדה שקטניס מתאבלת על רו מצביעה על כך שהאוייב האמיתי הוא משטר הדיכוי ולא המתחרים במשחק הרעב. המהלך הזה של אנושיות בתוך ים של אכזריות מהווה הקדמה לשבירת חוקי המשחק לה תגרום קטניס, כשתציע לפיטא להתאבד ביחד במקום להרוג זה את זה בסוף המשחק.

מעשה המחאה הלא אלימה המפתיע ביותר מגיע בסצנה הלפני האחרונה. בקרב האחרון לחיים ולמוות קאטו לוכד את פיטא וניצב מול קטניס המכוונת אליו את קשת הציידים כשבתוכה חץ קטלני. עד לרגע הזה קאטו הוצג כרוצח בדם קר.

ברגע האמת של קרב לחיים ומוות, דווקא קאטו אומר לקטניס: "תירי בי ואז ניפול שנינו [קאטו ופיטא – ק.פ. ] ואת תוכלי לנצח. לכי על זה, אני מת בכל מקרה. תמיד הייתי מת, נכון? לא הבנתי את זה עד עכשיו. ככה הם רצו שיהיה? אני עדיין יכול להרוג, עוד רצח אחד. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, להביא כבוד למחוז שלי. לא שזה משנה…" [*]

סוזן קולינס, שהשתתפה בכתיבת התסריט לסרט, הוסיפה את הנאום של קאטו (שלא נכלל בספר) על מנת לשרת את סרטי ההמשך, וליצור בסיס למרד בקרב מחוזות 1 ו- 2 שמשתפים פעולה עם השילטון. מעבר לשיקולי עלילה וסרטי המשך, זהו אחד הקטעים הנוגעים ללב בסרט. קאטו הרוצח הקטלני מגלה לפתע את פניו האנושיות, מבין לפתע שהוא בן מוות, נועד למות עוד מהימים בהם התאמן במחוז 2 לקראת משחק הרעב.

אחרי חיים שלמים שהוקדשו למוות, לפתע הוא מבין שיתכן שאין לו דבר למענו היה רוצה להמשיך לחיות. ברגע האמת עוד רצח אחד, עוד כבוד למחוז, לפתע מאבדים מחשיבותם, ומשחק הרעב נחשף כמשחק שיש בו רק מוות חסר תוחלת.

עוד בנושא: משחקי הרעב (4): התלקחות

*תרגום: קרן פייט, מתוך הסרט "משחקי הרעב"

משחקי הרעב (2): לקרוא או לא לקרוא, זאת השאלה 25 ביולי 2012

שני ספרי ההמשך של סדרת משחקי הרעב ממשיכים את סיפורה של קטניס והמלחמה נגד הקפיטול. לפני שאתם ממשיכים בקריאה, זה המקום לאזהרה ידידותית בנוגע לספוילרים.

במובן מסויים "התלקחות", הספר השני בסדרה, הוא מעין חזרה על עלילת הספר הראשון: קטניס שוב נבחרת להלחם על חייה. הפעם הזירה בנויה כמעין שעון שמחולל התקפות רצחניות שבאופן משונה נקראות כמו גירסה מודרנית של מכות מצרים: ענן של רעל דוקרני, גשם של דם, קופים תוקפניים, שיטפון.

אם בספר הראשון בסדרה המשתתפים במשחק לחיים ולמוות היו בני נוער, חלקם מפוחדים וחלקם צמאי דם, גיבורי "התלקחות" הם מנצחים-לשעבר במשחקי הרעב, שכל אחד מהם מוצג כקריקטורה אנושית.

בספר השלישי, "עורבני חקיין," קטניס וגייל נמצאים במחוז 13, המחוז שעל פי גירסת השילטון הושמד במהלך המלחמה. למעשה, זהו מעוזם של המורדים, שמתכננים מרד כנגד שילטון הקפיטול. במאבק החירות שמור לקטניס מקום זהה לזה של קמיע במשחקי כדורסל: היא העורבני החקיין, הדמות שנועדה לעורר השראה בקרב הלוחמים, וליצור תמיכה במאבק הדמים בקרב המחוזות השונים.

כשם שקטניס היא כלי בידי המורדים, פיטא הוא כלי בידי הקפיטול. אל מול קטניס שקוראת למלחמה, הוא קורא להפסקת אש, להפסקת הקרבות, להפסקת ההרג. אלא שבשני המקרים מדובר בגירסאות מיוחצנות של מאבק כוחות בין שני אויבים שהדימיון ביניהם רב על השוני. למעשה, אין הבדל משמעותי בין "אנחנו" לבין "הם". כמו בפנאם, גם במחוז 13 מתקיים משטר חמור וקפדני. אמנם אין רעב, אך מנות האוכל מחולקות במשורה, וכל התושבים משוללי חירות ומכונים "חיילים."

ב"עורבני חקיין" משחק הרעב הופך למשחק החיים בו חיי כל תושבי המחוזות מוטלים על הכף. המלחמה היא מלחמה מתוקשרת שמתנהלת בשדה הקרב ומעל האקרנים. ערכים נעלים של חירות ומאבק לצדק ולחיים הוגנים נמסרים כמסרים שיווקיים ודימויים חזותיים, והופכים לכח המניע מאחורי מלחמה אכזרית ואלימה. מצד אחד, תדמית של מורדים חסרי אחריות -מול- תדמית של משטר יציב ואחראי שמציע הפסקת אש, מהצד השני, תדמית של לוחמי חופש -מול- משטר נצלן ומדכא. בתוקף תפקידה כעורבני חקיין, קטניס היא סמל חלול למאבק. איש אינו מתעניין במה שיש לה לומר, והמצב מורכב מכדי שתהיה לה אמירה אותנטית משמעותית.

סדרת הספרים שווקה כסדרת פנטזיה לבני נוער ועוררה ויכוח האם ראוי לחשוף קוראים צעירים למציאות אלימה ואכזרית כמו זו המתוארת בספר. יש מידה של פשטנות ונאיביות באופן בו הספר מספק רציונל למעשי ההרג של קטניס: היא הורגת לשם השרדות, במה שנראה כמצב של אין-ברירה. מעשי ההרג האכזריים אינם מעשי ידיה אלא מעשיו של שילטון אכזר או של משתתפים צמאי דם. החיים מן הסתם מורכבים הרבה יותר, ובמקרים רבים נטולי סוף טוב מהסוג המוצע בספר.

אם יש משהו מזעזע בסדרת הספרים הרי זו תגובתן של שתי קוראות צעירות שטוענות "בעוד כמה שנים יכול לקרות מצב שבעצם יהיו משחקי הרעב. זה לא כזה שונה מלשלוח אנשים לאי בודד, זה ממש לא כל כך שונה מ'הישרדות' או מ'האח הגדול'. זה יכול לקרות בעתיד הקרוב או הרחוק".  (מעריב 23.12.2011)

במקום להמנע מקריאה, הפתרון טמון בניהול דיון משמעותי על תרבות הרייטינג, ועוד יותר מזה מרד לא-אלים כנגדה. למשל, המנעות מצפיה בתוכניות ריאליטי וטיפוח מודעות פקוחת עיניים נוכח מסרים מיוחצנים של אישי ציבור.

סוזן קולינס, משחקי הרעב (2) – התלקחות; משחקי הרעב (3) – עורבני חקיין. הוצאת זמורה ביתן. תרגום מאנגלית: יעל אכמון

משחקי הרעב (1): זיכרי מי האוייב האמיתי שלך 23 ביולי 2012

קטניס אוורדין מתגוררת במחוז השנים-עשר בפאנם, מדינה דמיונית שבראה סוזן קולינס ב"משחקי הרעב". אביה נהרג בתאונה במכרות הפחם המאפיינים את המחוז. כשאמה שוקעת בדיכאון לאחר מותו, קטניס חוצה את גדר התיל המחושמלת המקיפה את המחוז, מפרה את האיסור על ציד ועל מכירת מוצרי מזון בשוק השחור, והופכת למפרנסת העיקרית של משפחתה. קטניס משפרת את יכולות הציד שלה, ומתמחה בירי בחץ וקשת. החיים על סף רעב, בעולם חסר חמלה בו המבוגרים חסרי אונים, מלמדים אותה שביכולתה לסמוך רק על עצמה. בנוסף על דחף השרדות מפותח היא מצויידת בתחושת אחריות לחייה ולשלומה של אחותה הצעירה.

העולם הדיסטופי שבראה סוזן קולינס לא נעצר כאן. אחת לשנה, בתקופת הקציר, נערכת הגרלה בה נבחרים שני מתמודדים מכל מחוז המיועדים להשתתף ב"משחק הרעב" השנתי: משחק לחיים ולמוות שמשודר ברחבי המדינה כדי להזכיר את המרד הגורלי בעקבותיו נוסדה פאנם.

הספר, הראשון בסדרה של שלושה ספרים, עובד לאחרונה לקולנוע, וזכה להצלחה ברחבי העולם. זו אינה הפעם הראשונה בה מתואר משחק לחיים ולמוות בעולם פנטסטי אכזרי ודיסטופי. החידוש של קולינס הוא שהשחקנים במשחק הריאליטי הזוועתי הם נערים ונערות בגילאי 12-18.

לבד מעלילה עוצרת נשימה, יש בספר רבדים של ביקורת חברתית ותרבותית. קשה שלא לזהות את הדפוס של תוכניות הריאליטי במהלכן מצלמות טלביזיה עוקבות ללא הפסקה אחרי המתמודדים הנדרשים לעמוד במשימות שונות ומשונות, ונתבעים לחשוף את עצמם בדרכים מגוונות בפני קהל שצמא לסיפור הפרובוקטיבי הבא. קולינס פשוט העלתה את המשחק מדרגה, והפכה אותו למשחק לחיים ולמוות, כמו משחקי הגלדיאטורים בזירה הרומית.

אנשי הקפיטול, עיר הבירה של פאנם, מתוארים כרדודים וטפשיים. עיקר עיסוקם הוא בעיצוב גופם ושיערם, ברכילות מי קנה מה ומי אמר מה, וכמובן במעקב צמוד אחרי שידורי הטלביזיה של משחקי הרעב. ישנם קווי דימיון מעוררי מחשבה, שלא לומר חלחלה, בין החיים בחברה המערבית השבעה שממוקדת בבידור, צרכנות ורווח כלכלי, לבין אנשי הקפיטול.

"זיכרי מי האוייב האמיתי שלך" אומר לה היימיטץ', המנטור שמנחה אותה במהלך משחק הרעב. ככל שמתקדמת העלילה קטניס מבינה שהאוייב האמיתי אינו בני הנוער המתחרים מולה בזירת הקרב, אלא המשטר האכזרי והמושחת שמדכא את תושביו באמצעות טרור, ומבדר אותם באמצעות משחק דמים. בספרי ההמשך יהפוך המרד מרעיון ערטילאי למציאות מדממת.

ההבניה המגדרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעות הדמויות המרכזיות בספר, מעוררת מחשבה. קטניס היא ציידת בעלת אישיות של שורדת. היא ישירה ורחוקה מרגשנות. בשונה מתפיסת הנשיות המקובלת, קטניס לא מתעניינת בבגדים או באיפור, כמעט לא מודעת למיניות שלה, ומעדיפה להשתמש בחץ בקשת מאשר באמנות הפיתוי כדי להציל את חייה.

סיפור האהבה הנרקם במהלך העלילה הוא ביוזמתו של פיטה, הנער שנבחר למשחק הרעב איתה. בשונה מתפיסת הגבריות הסטראוטיפית, פיטה הוא בנו של אופה, המצטיין יותר באפיית עוגות וציור פרחים מאשר בקרבות לחיים ולמוות. במהלך המשחק, ובשונה מעלילת העלמה במצוקה, קטניס היא זו המצילה את חייו. פיטה מתוודה בשידור חי על אהבתו, ומקונן על כך שמשום שיכול להיות רק מנצח אחד, לא תהיה לו דרך לחיות עם אהובתו. מפיקי משחק הרעב ממהרים לשנות את חוקי המשחק כדי לאפשר שני זוכים מאותו מחוז, ונצחונם של פיטה וקטניס כולא אותם בזוגיות בה קטניס אינה מעוניינת. במשחק הזה גם האהבה היא מטבע קשיח עובר לסוחר, חלק ממשחק ההשרדות בעולם שבו רצח הוא בידור.

גייל, שותפה של קטניס למסעות הציד, הוא צייד מיומן בעל מחשבות מרדניות, אך גם מי שמפרנס את משפחתו ודואג לאימו ולשלושת אחיו הצעירים. גם במקרה של גייל תהיה זו קטניס שתציל את חייו, והוא יוותר על מחשבותיו המרדניות על מנת להציל את חיי משפחתו.

לבד מהעלילה הסוחפת הספר מעורר מחשבה בנוגע ליכולתנו לעצב זהות מובחנת בעולם שכל כולו תדמיות, ומצייר תמונת עולם פסימית בנוגע למידה בה אנו חופשיים לבחור את דרכנו בעולם.

סוזן קולינס, משחקי הרעב. תרגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כינרת 2010.