הסרט "משחקי הרעב" הוא הראשון בסדרת סרטים בעקבות ספריה של סוזן קולינס. הסרט נפתח בהצגת העולם הפוסט-אפוקליפטי של פנאם, ומציג את עולמה של קטניס אוורדין (בגילומה של ג'ניפר לורנס): מציאות בה בני הנוער חיים בעולם משולל הגנה, מחוייבים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית, ומוקרבים באקט טקסי-בידורי כחלק משילטון דיקטטורי שמנוהל על ידי מבוגרים.
למרות שהספר רווי בתיאורי מציאות אלימה, בצורה אופיינית למציאות שנבנית ממילים, תיאורי הקרבות העקובים מדם מותירים מקום לדימיון. כפועל יוצא, הקורא מדמיין את ההתרחשויות בהתאם לניסיונו, ידיעותיו, ומגבלות דמיונו-הוא. משום שהספר צמוד לנקודת מבטה של קטניס, הקורא הופך שותף ללבטיה של קטניס נוכח האלימות, מה שמוסיף רובד שלם של משמעות לספר, שנעדר מהסרט.
סצנות האלימות בסרט מצולמות במצלמת יד, חלקן מעורפלות, כולן מהירות. יותר משהסרט מציג את שלבי האלימות המדממים, הוא מציג את תוצאותיה: רסס של דם ולאחריו גופה של נער. ברור שנערים ונערות מתים בסרט, אבל טכניקת הצילום המהירה והתזזיתית מעמעמת את חומרת האלימות ואת הסבל שמתלווה אליה, והופכת את הסרט לחוויה מעוצבת, לא אמיתית, מרוחקת.
הצופים באולם הקולנוע למעשה משמשים בתפקיד הקהל הצופה מהקפיטול: מרוחק, נהנה מהאלימות כבידור. הזוועה עטופה בסוכריה מתוקה ומעוצבת, כל כך מתוקה שהזוועה הופכת סבירה לחלוטין, כל כך מעוצבת שאירועי הסרט עצמו נדמים לא אמיתיים ולעיתים אף מגוחכים.
במובן זה הסרט חלש יותר מהספר. כל ההתלבטויות של קטניס המופיעות בספר, התלבטויות שמעלות חשבון נפש מוסרי ותחושה של התקוממות כנגד המשחק האכזרי ושילטון הדיכוי נעלמות בסרט.
הסרט נותן לצופים דימויים ברורים ויפים, לועג לתרבות הבידור של תוכניות הריאליטי, אך בו זמנית מעמעם את האלימות במידה שתאפשר לצופים צעירים לראות את הסרט, ולהשתתף בדיוק באותה תרבות הבידור אותה הוא מבקר.
הדמויות המעניינות בסרט, שמצליחות לאתגר את העולם האכזרי והמעוצב, הן דווקא דמויות המשנה: גייל הות'ורן (ליאם המסוורת') חברה לצייד של קטניס, וקאטו (אלכסנדר לודוויג) המתחרה הקטלני ממחוז 2. הרגעים מעוררי המחשבה בסרט הם הסצנות בהן הדמויות מוצאות בעצמן את הנכונות להתנגד למשטר הדורסני ולאלימות שהוא כופה על משתתפי "משחקי הרעב," כולל סצנה אחת ייחודית לסרט שאינה מופיעה בספר.
עם תחילת משחקי הרעב כלל תושבי פנאם מתכנסים בפני מסכי הטלביזיה כדי לצפות במהלכי הקטל. במקביל לדמויות התושבים הצופים, המשתפים פעולה עם שטיפת המח של המשטר, אנו רואים את גייל יושב ביער, במקום בו קטניס נהגה להפגש איתו, ובכך מסרב לקחת חלק במשחקי הרעב.
במהלך המשחק, לאחר מותה של רו, קטניס דואגת לקבור אותה, ולסמן בתנועת יד למצלמה את הכבוד והעצב שהיא חשה כלפיה, ובמרומז להעיד על ההרג המיותר. גם זה מהלך של מרד לא אלים. במאבק הישרדות לחיים ולמוות המתחרים לא אמורים לראות זה את זה כבני אדם, שמא המהלך הרצחני יגדע בעודו באיבו. העובדה שקטניס מתאבלת על רו מצביעה על כך שהאוייב האמיתי הוא משטר הדיכוי ולא המתחרים במשחק הרעב. המהלך הזה של אנושיות בתוך ים של אכזריות מהווה הקדמה לשבירת חוקי המשחק לה תגרום קטניס, כשתציע לפיטא להתאבד ביחד במקום להרוג זה את זה בסוף המשחק.
מעשה המחאה הלא אלימה המפתיע ביותר מגיע בסצנה הלפני האחרונה. בקרב האחרון לחיים ולמוות קאטו לוכד את פיטא וניצב מול קטניס המכוונת אליו את קשת הציידים כשבתוכה חץ קטלני. עד לרגע הזה קאטו הוצג כרוצח בדם קר.
ברגע האמת של קרב לחיים ומוות, דווקא קאטו אומר לקטניס: "תירי בי ואז ניפול שנינו [קאטו ופיטא – ק.פ. ] ואת תוכלי לנצח. לכי על זה, אני מת בכל מקרה. תמיד הייתי מת, נכון? לא הבנתי את זה עד עכשיו. ככה הם רצו שיהיה? אני עדיין יכול להרוג, עוד רצח אחד. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, להביא כבוד למחוז שלי. לא שזה משנה…" [*]
סוזן קולינס, שהשתתפה בכתיבת התסריט לסרט, הוסיפה את הנאום של קאטו (שלא נכלל בספר) על מנת לשרת את סרטי ההמשך, וליצור בסיס למרד בקרב מחוזות 1 ו- 2 שמשתפים פעולה עם השילטון. מעבר לשיקולי עלילה וסרטי המשך, זהו אחד הקטעים הנוגעים ללב בסרט. קאטו הרוצח הקטלני מגלה לפתע את פניו האנושיות, מבין לפתע שהוא בן מוות, נועד למות עוד מהימים בהם התאמן במחוז 2 לקראת משחק הרעב.
אחרי חיים שלמים שהוקדשו למוות, לפתע הוא מבין שיתכן שאין לו דבר למענו היה רוצה להמשיך לחיות. ברגע האמת עוד רצח אחד, עוד כבוד למחוז, לפתע מאבדים מחשיבותם, ומשחק הרעב נחשף כמשחק שיש בו רק מוות חסר תוחלת.
עוד בנושא: משחקי הרעב (4): התלקחות
*תרגום: קרן פייט, מתוך הסרט "משחקי הרעב"
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 