לאחר שמשה בורח ממצרים, הוא מגיע למדין, נושא לאישה את ציפורה בת יתרו ומקים איתה משפחה. שני בנים נולדים למשה ולציפורה: גרשום ואליעזר.

גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

פירוש שמו של גרשום מופיע פעמיים. בפעם הראשונה לאחר לידתו: וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. בשלב זה של הסיפור, ניתן להבין את השם כמבטא את מצבו הנפשי של משה. משה גדל כנסיך מצרי, כבנה המאומץ של בת פרעה. רק בגיל מבוגר הפך מודע לכך שהוא בן לעם העברי, עם העבדים. כשהוא יוצא מהארמון כדי ללמוד על מוצאו, הוא רואה את סבל אחיו והורג שומר מצרי. בעקבות מעשה זה, משה נמלט אל המדבר, כדי להציל את חייו מזעמו של פרעה, המבקש להרגו.

חוויית החיים של משה היא של גֵּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. הוא מרגיש זר בארמון פרעה, משום שהוא עברי. הוא מרגיש זר בקרב אחיו בני ישראל, משום שגדל כנסיך מצרים. כאשר הוא מגיע למדין הוא מוצא את מקומו בבית יתרו, ושמו של בנו הבכור מציין את כאב הזרות. 

בפעם השניה מופיע פירוש השם לפני הפגישה בין יתרו לבין משה. לאחר יציאת מצרים, העם חונה בהַר הָאֱלֹהִים, למרגלות הר סיני. יתרו, ששמע על הניסים והנפלאות שעשה האל לעמו, מביא את ציפורה ואת בניו של משה לפגישה עם חתנו, שהפך מרועה צאן למנהיג העברים. 

מה עניין גר להר סיני?

השם גרשום או גרשון היה שם מוכר בקרב בני שבט לוי. גרשון הוא אחד מבניו של לוי: וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי (בראשית מו, יא). בהקשר זה משה בוחר שם מוכר ומלביש עליו פרשנות אישית: שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

לאחר שחזה בנס יציאת מצרים ולפני מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות, השם מקבל משמעות נוספת, רוחנית, הרואה באדם תושב ארעי, גר, בעולם הזה: גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ, אַל-תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ (תהילים קיט, יט). 

גר אנכי. כי האדם דומה בזה העולם כגר שאין לו מעמד במקום כן האדם יסע מזה העולם כי אין לו מעמד וקיום בו (רד"ק על תהילים).
גר הייתי, על דרך אומרו גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אומרו: גר הייתי מעודי (אור החיים).

המודעות להשתנות המתמדת, והקבלה של היותנו בני חלוף, גרים בארץ נכריה, תושבי ארעי בארץ לא לנו, היא חוויית חיים שאין בהם שגרה או וודאות של קניין. תודעה כזו מחייבת הקפדה על כללי מוסר.

לרבי נחמן מברסלב היה חסיד שגר בעיר פטרבורג,  שהיתה רחוקה ולא היו בה הרבה יהודים. בכל פעם בה היה החסיד בא לבקר את הרב, היה מתמרמר ומתלונן על מגוריו שם. למרות תלונותיו, הרב המשיך לעודד אותו שימשיך לגור שם. פעם אחת הגיע החסיד וסיפר לרב כי התרגל למגוריו בעיר פטרבורג והוא מרוצה. מיד הורה לו הרב לעזוב את המקום. "אם אתה מרוצה," אמר הרב, "הרי זוהי סכנה שתימשך ותיטבע שם בחיי חטא וחומר." 

כאשר האדם חש במקומו כגר, כתושב ארעי, הוא יתאמץ להיות שומר חוק וסדר. לעומתו, תושב קבע מרגיש עצמו כבעל הבית, כבעל זכויות, ולכן עשוי להקל על עצמו יותר ולהפר את החוק.

רוב עשרת הדיברות לא עוסקות באמונה, אלא בציווי מוסר המסדיר את היחסים החברתיים, בין אדם להוריו, ובין איש לרעיו: כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, לֹא תַחְמֹד. תודעה של גר בארץ נוכריה, מבטיחה שהאדם יהיה רגיש לחוקים ולכללים, ולא יטעה לחשוב שהשליטה בידיו. לפני העליה להר סיני, משה משלים עם היותו תושב ארעי בעולם, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. מה שהיה משא חיים כואב וכבד, הופך להשלמה ולשיחרור.

Feature photo by Paul Garaizar