על פי המסורת ההפטרה לפרשת חוקת מספרת את סיפורו של יפתח הגלעדי. הקשר הוא מלחמת ישראל בעמון: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן (במדבר כה, כו). 

זקני גלעד פונים ליפתח בבקשה שילחם בעמון, ובתמורה ימנו אותו לשופט: עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד (שופטים יא, ח). לפני שהוא יוצא אל המלחמה, נודר יפתח נדר הרה גורל: אם אנצח במלחמה ואחזור בשלום אל ביתי, אקריב את הראשון שיצא לקראתי מפתח ביתי עולה לה'.

כאשר יפתח שב מנצח אל ביתו, יום נצחונו הופך ליום אסונו: הראשונה שיוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות, בשמחה על נצחונו, היא בתו היחידה. 

על העקדה

תקופת שופטים, שהיתה תקופה רבת תהפוכות, היתה תקופה במהלכה שבטי ישראל סגדו למגוון אלילים: וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת-אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת-אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים (שופטים י, ו). בסביבה תרבותית ואמונית שכזו, אין להתפלא שיפתח נודר נדר לאלוהי ישראל, שיש בו הד לעבודת אלוהי עמון ומואב, להם הוקרבו קורבנות אדם.

מסופר על מישע מלך מואב שהקריב את בנו לאל כמוש על מנת לנצח בקרב: וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ (מלכים ב, ג, כז).

הנביא ירמיהו מגנה את מנהג הקרבת קורבנות אדם בגיא בן הינום, ומכך אפשר ללמוד שהמנהג רווח גם בקרב שבטי ישראל: וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ–אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי (ירמיהו ז, לא).

בשונה מעקדת יצחק, בה נאמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער," עקדתה של בת יפתח מתרחשת ללא מפריע. יפתח מקיים את הנדר הנמהר שנדר ללא התערבות מצד אלוהים או אדם: וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר.

החכמים דנים בעיקר באמונתו של אברהם, ומציינים כי מקרה עקדת יצחק היה ניסיון. במקרה של יפתח החכמים מבקרים את מעשהו הנמהר. בפירוש לדברי התוכחה של הנביא ירמיהו, המדרש במסכת תענית יוצא דופן בכך שהוא מזכיר את עקדת בנו של מישע מלך מואב, את עקדת יצחק ואת עקדת בת יפתח ומביא את דברי האל האומר שאינו מבקש קורבנות אדם:

כתיב (ירמיהו יט, ה) [וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל] אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. אשר לא צויתי – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה, ולא דברתי – זה [בתו של] יפתח, ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם. 

לפי מדרש זה, החרדה והפחד של בני האדם מביאה אותם להבטיח הבטחות נמהרות לאל, בשעה שהאל עצמו אינו מעוניין בקורבנות אדם. פירוש נוסף מוסיף הבהרה לפיה האל ביקש מאברהם להקריב את בנו, אולם מעולם לא התכוון לממש את השחיטה, וכל העניין היה ניסיון: "שאף על פי שצויתי לו, מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו, אלא לנסותו."

על החרדה

בתקופות של חוסר שקט ואי וודאות, אנחנו חרדים וחוששים לגורלנו. כשאנו מבקשים וודאות במצב של אי וודאות ופחד, לעיתים אנחנו מבצעים עסקאות אפלות, מוכנים להבטיח הכל על מנת שתצליח דרכנו. מדרש בראשית רבה מביא ארבעה מקרים של עסקאות שכאלה: אַרְבָּעָה הֵן שֶׁתָּבְעוּ שֶׁלֹא כְהֹגֶן, לִשְׁלשָׁה נִתַּן כְּהֹגֶן, לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, כָּלֵב, שָׁאוּל, יִפְתָּח (בראשית רבה ט, ג).

אליעזר נותן סימן על מנת לזהות את הכלה המתאימה עבור יצחק, המלך שאול וכלב בן יפונה מבטיחים את בנותיהם למי שינצח בקרב. יפתח מבטיח להעלות את בתו לעולה כאות תודה על ניצחונו בקרב. על ארבעתם אומר המדרש ש"תבעו שלא כהוגן." על שלושה, אליעזר, שאול וכלב, נאמר שניתן להם כהוגן. על יפתח נאמר לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן.

כלומר, האדם יכול לבקש ולהבטיח, אך אין לדעת האם יקבל את מבוקשו. ולעיתים, כמו במקרה של יפתח, התגשמות המשאלה של הניצחון בקרב, עולה במחיר דמים כבד מנשוא.

נהפכו כל המימות לדם

אפשר לראות את סיפורם של יפתח וביתו כסיפור בו משוקע מעגל השנה, מעגל העונות, שמשמעותו העמוקה היא מעגל לידה-מוות-ולידה מחדש.

התקופות בהן משתנות העונות הן תקופות של שינוי המעורר אי וודאות. מנהג איסור שתיית מים בחילופי תקופות רווח בתקופת ימי הביניים בתקופת טבת, תשרי, ניסן ותמוז. אלו הן התקופות בהן חלים ימי השיוויון, שיוויון היום והלילה באביב (חודש ניסן) וסתיו (חודש תשרי), ונקודות ההיפוך בהן חל היפוך החורף (במהלך חודש טבת חל הלילה הארוך בשנה) והקיץ (במהלך חודש תמוז חל היום הארןך בשנה).

רבי דוד אבודרהם מסביר את הסכנות בשתיית מים בתקופת טבת בכך שבאותו הזמן "נשחטה בת יפתח ונהפכו כל המימות לדם."

בשל נדרו הנמהר, נאמר על יפתח שהיה חייב הֶקְדֵּשׁ דָּמִים. תקופת שלטונו של יפתח כשופט היתה קצרה, ומנתה שש שנים. מדרש בראשית רבה מפרש שאבריו של יפתח נשרו ממנו, עד שמת. מותו הנורא בא כעונש על עקדת ביתו: יִפְתָּח מֵת בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבָר נִשּׁוֹל הֵימֶנוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יב, ז): וַיָּמָת יִפְתָּח וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד, בְּעִיר גִּלְעָד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעָרֵי גִלְעָד.

אפשר לראות במותה של בת יפתח מוות אכזרי שבא כתוצאה מחוסר שיקול דעת של אביה. אפשר לראות את מותו הנורא "בנשילת אברים" של יפתח כעונש על נדרו הנמהר, או כסבל שבא עליו לאחר שאיבד את ביתו האהובה ברגע של פחד וחוסר שיקול דעת. 

אפשר לראות את סיפורם של יפתח וביתו כסיפור סימלי של מעגל לידה-מוות-ולידה מחדש המשוקע בעונות השנה. חודש טבת חל בחורף, תקופה של לילות ארוכים, אפלה, גשמים ובוץ. מקור שמו של החודש הוא מאכדית Tabatu  ומשמעותו "טביעה," בשל הדרכים מלאות הבוץ בהן יש סכנת טביעה. הלילה מסמל את סיום החיים, ומכאן מותם של יפתח וביתו. אולם, לאחר הלילה הארוך של תקופת טבת, האור חוזר ומתחדש, ועימו מתחדשים החיים ופיריון השדות. אבריו של יפתח ש"בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבָר נִשּׁוֹל הֵימֶנוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם" כמוהם כזרעים הנטמנים באדמה ומחכים לאביב, בו ינבטו ויצמחו ויביאו חיים ולידה מחדש.

Feature Photo: The Daughter of Jephthah (1876), by Édouard Debat-Ponsan.