הסיפור המקראי מגדיר את היחסים בין הנשים במונחי הקשר שלהן אל הגבר, ובמונחי יכולת ההולדה שלהן. על לאה נאמר: וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. במקרה של לאה, היכולת ללדת ילדים ניתנת ללאה כפיצוי על כך שאינה אהובה. לאחר שיולדת לאה ארבעה בנים, רחל אינה מסוגלת להכיל יותר את צערה ואת קנאתה, ואומרת ליעקב: הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

בשונה מיצחק שמתפלל עם רבקה יעקב מתנער מכל אחריות למצב ושואל את רחל: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן?  בעקבות השיחה עם יעקב אומרת רחל ליעקב: וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה. המדרש משלים את החללים החסרים בסיפור:

ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן
ממך מנע, ממני לא מנע.
אמרה לו: כך עשה אביך [יצחק] לאמך [רבקה], לא חגר מתניו כנגדה?!
אמר לה: אבי לא היה לו בנים, אבל אני, יש לי בנים!
אמרה לו: וזקינך [אברהם] לא היה לו בנים, וחגר מתניו כנגד שרה.
אמר לה: יכולה את לעשות, כשם שעשתה זקנתי!
אמרה לו: מה עשתה?
אמר לה: הכניסה צרתה לתוך ביתה.
אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה בא אליה, ואבנה גם אנכי. מה זו נבנית על ידי צרתה, אף זו נבנית ע"י צרתה. (בראשית רבה עא, ז)

יעקב מציין באכזריות כי לרחל אין בנים, ואילו לו יש בנים (ארבעת הבנים שילדה לאה). כשרחל טוענת בפניו כי יצחק התפלל למען רבקה, יעקב עונה שליצחק לא היו בנים כלל. יעקב מתעלם בנוחיות מהעובדה, שיצחק בחר שלא לקחת אישה נוספת על פני רבקה, וגם לא העמיד אותה בפני האילוץ המחייב של מתן שפחתה לבעלה. כשרחל מביאה כדוגמה את אברהם, יעקב מציין ביובש כי רחל יכולה ללכת בדרכה של שרה שהציעה את שפחתה לאברהם. וכך עושה רחל. המדרש מתייחס לנשים כ"צרות" כלומר, אויבות הנאבקות זו בזו על חסדי הגבר.

וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה

לאחר שבלהה יולדת שני בנים, לאה נותנת את שפחתה, זלפה, ליעקב. רחל ולאה, שתי האחיות, מתחרות זו בזו על חסדי יעקב, והשפחות, בלהה וזלפה, הן חלק מהתחרות.

בספר תולדות חווה מסבירה אהובה אשרמן כי חוזים משפטיים מהעיר נוזי מראים כי תפקידה של האישה הוא לספק לבעלה בן, מכאן שחובתה של אישה עקרה להעביר את שפחתה כדי שתשמש פלגש לבעלה. בכתבים מסופוטמיים, וגם במקרה של רחל, המילה ברכיים היא לשון נקיה לאיברי מין, ולכן "וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי" מציין הליך לידה בו השפחה יולדת על ברכי האשה הראשית ולכן, באופן סמלי, הילד נולד מרחמה שלה ונחשב לבנה. חוקי חמורבי אסרו על הבעל לשאת את השפחה-הפילגש שניתנה לו על ידי אשתו על מנת שתלד לו בנים. חוקים אלו נועדו להגן על האשה הראשית ועל הירושה שתוענק לבניה המאומצים, ותבטיח את עתידה לאחר מות בעלה.

הפרשנים רואים את זלפה ובלהה כשלוחה של הגבירות, ואף מפרשים את שמן לפי מעשי גבירותיהן:

בלהה וזלפה על מעשי הגבירות הן קרואות, בלהה על שם הבלהות, ודומה לו לעת ערב והנה בלהה (ישעיה יז יד), כי היתה מצטערת ומתבהלת על עקירות גבירתה, זלפה שגם היא עיניה מזלפות דמעות, על שהיתה גבירתה אמורה לעשו (מדרש שכל טוב)

בשעה שמדרשים שכתבו גברים מציבים במרכזם את חשיבות לידת הבנים ואת התחרות בין הנשים, "מדרשי בלהה," שנכתבו על ידי נשים דרשניות, רואים את היחסים בין הנשים לא כיחסי תחרות ואיבה, אלא דווקא כיחסים של תמיכה וערבות הדדית:

מניין ידע לבן שבלהה נכונה לרחל? שבלהה היתה מבינה בבַּלָהָה, וראה לבן ברוח הקודש שתהיה רחל חרדה לכוחה ולגורלה, ולפיכך נתן לה את בלהה שתהא מתירה בַּלְּהוֹתיה ופותרת פחדיה וזו תיבנה ממנה שנאמר וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

ולמה נתן ללאה בתו את זלפה? שהיו עֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת והיו זולפות דמעות, לכך נתן לה את זלפה שידעה להכיל את דמעותיה ויחד יכלו להן.

   ~מדרשי בלהה מאת אלישבע אוברמן, נעמה אלדר, אהובה כהן בן-אהרון, איילה רונן סמואלס ושרה שדמי וורטמן. בתוך: דרשוני: מדרשי נשים.

Feature Photo: Paul Gauguin, Maternité (I), 1899