החוואי והגנן היו אחים. לגנן היתה חממה גדולה, מלאה בעצים משובחים. הוא היה ידוע בכישרון הגינון שלו, ושמם של העצים שגידל היה מפורסם בכל הארץ. באחד הימים, הגיע החוואי לעיירה ובא לבקר בחממה של אחיו הגנן. הוא הסתובב בחממה והעריך את יופיים של העצים שהיו נטועים בשורות ישרות, והתנשאו לגובה.
"אחי! ברוך בואך!" שמח לקראתו הגנן, "אתן לך את העץ היפה והמוצלח ביותר בחממה שלי, כדי שאתה, ילדיך וילדי ילדיך תהנו ממנו"
הגנן הראה לעובדיו איזה עץ לחפור ולתת לאחיו. החוואי שמח מאוד. הוא העמיס את העץ וחזר אל ביתו.
בבוקר שלמחרת התקשה החוואי להחליט היכן כדאי לו לשתול את העץ החדש שקיבל. הוא התבונן ברחבי חוותו, שקוע במחשבות. "אם אשתול את העץ שם בגובה, הרוח עשויה לטלטל את הפירות מעליו לפני שיבשילו", חשב, "אם אשתול את העץ כאן, לא רחוק מהדרך, יראו אותו העוברים והשבים, והפירות היפים יפתו אותם לשדוד אותי", המשיך להתלבט, "ואם אשתול את העץ קרוב מידי לדלת הבית, הפירות לא יהיו בטוחים גם כן, כי ילדי ומשרתי יקחו אותם".
אחרי התלבטות ארוכה, ושיקול דעת ממושך, החליט החוואי לשתול את העץ בחלק האחורי של החווה, מאחורי האסם, כשהוא פונה לכיוון צפון. "כאן עיני הגנבים החמדניות לא יגלו את העץ ואת פירותיו", אמר לעצמו, גאה בהבנתו העמוקה בטבע האדם.
השנה הראשונה חלפה, ועימה גם השניה, והעץ לא הניב כל פרי. כשגם בשנה השלישית לא הניב העץ פרי, הזמין החוואי המאוכזב והכועס את אחיו הגנן לחזות בעץ העקר שנתן לו. "אתה רימית אותי", אמר החוואי לאחיו, "נתת לי עץ עלוב שאינו נותן פרי. זו כבר השנה השלישית בה העץ עקר ואינו מניב דבר מלבד עלים".
הגנן התבונן בעץ וצחק. "אתה שתלת את העץ במיקום בלתי אפשרי. הוא חשוף לרוח צפונית קרה, ואינו נהנה מאור או מחום השמש", אמר לאחיו, "כיצד אתה מצפה שיניב פרי?"
"הטבע הוא נדיב ואצילי" המשיך הגנן להסביר, "אבל אתה שתלת את העץ בלב רע וחשדני. כיצד תוכל קרקע של קמצנות וקור להניב שפע פרות טובים?"
מתוך: פרידריך קרומאכר, מעשיות, 1824.
עיבוד ותרגום (מאנגלית): קרן פייט
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 