אדריכל בונה ארמון ונעלם

אדריכל אחד, גדול האדריכלים, ציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.

השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי אצווה מיד להתיז את ראשך. ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.

את האגדה הסינית הזאת מספר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הספר שהתפרסם בשנת 1958 הפך ברבות השנים לספר מכונן עבור קוראים רבים שמצאו בו מענה להתחבטויות הנפש של גיל הנעורים, ולהתלבטויות הקיומיות בין חומר לבין רוח שמלוות כל אדם יוצר.

"החיים כמשל" משתייך לסוגת רומן האמן (kunstlerroman), רומן המתאר את תהליך התהוותו ועיצובו של האמן, משנות ילדותו ועד שנות בגרותו. את מכאוביו וכאביו, את מהמורות חייו ואת התפתחותו למרות הכל ואף על פי מתוך התרסה או מתוך קבלה של נסיבות החיים. כתיבתו של שדה היא כתיבה אוטוביוגרפית הצמודה לסיפור חייו. בשנת 1985 פרסם שדה את "ספר האגסים הצהובים" שמהווה המשך אוטוביוגרפי ל"החיים כמשל".

ניתן לקרוא את אגדת האדריכל כמשל לאדם היוצר ולתקשורת בינו לבין סביבתו. האדם היוצר בורא עולם (ארמון), אולם איש אינו מסוגל להבין את יצירתו (המלך הרואה ציור על נייר) או לזהות את גדולתו. במובן זה האדם היוצר חי בתוך עולמות היצירה שהוא בורא ומחריב כרצונו (האדריכל שנכנס אל הארמון ובוחר שלא לחזור אל עולם היומיום).

פנחס שדה עצמו השווה בין האדם היוצר לבין יונה הנביא. לאדם נבחר הנושא בשורה לאנושות, אך שפתו אינה מובנית והוא נותר דחוי. בראיון משנת 1987 התוודה שדה על תחושת הבדידות והניכור בינו לבין סביבתו:

"אני חי בתחושה שאני בלתי מובן לגמרי, שכאילו בשנתי העבירו אותי לסין וכולם מדברים סינית, ואני כותב עברית… אני מרגיש כאילו אני הקורא היחידי של עצמי, ולא משנה הסטטיסטיקה של מספר הקוראים או המהדורות".

עבור שדה הכתיבה בכלל, וכתיבת שירה בפרט, אינה ייעוד בפני עצמו, אלא אמצעי לנגיעה בנשגב, ברוחני. בהקשר זה משמשים הכתיבה והסבל הקיומי מתנות כואבות הקוראות לאדם להתעורר ולהשתחרר מכבלי החומר והיומיום ולגעת בנצח וברוח: "חשוב להבין שהניסיון הבא על חיינו כביכול מן החוץ, אינו מקרי, אינו נטול כוונה וחולף, אלא הוא מהותי ומתמיד. הניסיון הוא המשל אשר השירה מוצאת את הנמשל שבו. הוא אשר בונה את האדם כיחיד, הוא אשר הופך את חיי האדם ממקרה למיתוס, מאפשרות להתגשמות; הניסיון צפון בכל; כל מה שאתה רואה בעולם – כך אמר רבי נחמן מברסלב – הכל הוא בשביל הבחירה והניסיון".