קבוצת המתעמלות באיזורי הוזמנה להופיע ביישוב דתי באירוע לנשים בלבד. ההסבר להפרדה בין נשים לבין גברים (הפרדה שמנעה מאבותיהן של הבנות המופיעות לצפות בהופעה) היתה שהמופע יעודד נערות מרקע דתי להשתתף בחוגי ההתעמלות השונים, וכי ההשתתפות בחוגים אלו תעצים אותן.
יש רק בעיה אחת עם הטיעון היפה הזה. לדבר בשם העצמת נשים מצד אחד, אך מצד שני לומר לנערות המופיעות שהן לא ראויות להופיע בפני גברים בשל שיקולי צניעות היא מעין גול עצמי שבמקום לקדם את העצמת הנשים מביא לדשדוש במקום. הדרישה לצניעות נובעת מתפיסה לפיה שהאשה הינה יצור מפתה שראוי שיורחק מהזירה הציבורית. בהתאמה, תפיסה זו מניחה כי הגבר (ובהקשר זה אבותיהן של הבנות המופיעות) מתקשה לשלוט בייצרו המיני.
כשסירבתי לאשר לבתי להשתתף במופע התבקשתי "לא לערב פוליטיקה." זו רק הופעה אמרו לי, ואנחנו רוצים להתחשב ברגשות התושבים הדתיים, ולקדם את הספורט. וזהו לב הענין: הנשים פורצות הדרך שנאבקו למען השתתפותן של נשים בספורט, לא היו מנומסות, ובודאי שלא התחשבו ברגשותיהם של מי שאמרו להן שאין זה ראוי שיופיעו בציבור, או שהן חסרות יכולת פיזית או מנטלית, או שאין זה מטבעה של האשה להיות תחרותית.
הדחף שהוביל אותן להתחרות ולנצח היה אולי אישי, אבל המעשה שעשו היה פוליטי ויצר שינוי בחקיקה ובהקצאת תקציבים שאיפשרו את השתתפותן של נערות ונשים בענפי ספורט שונים.
סיפורה של רוברטה "בובי" גיב: האשה הראשונה שהשתתפה במרוץ בוסטון
רוברטה "בובי" גיב, האשה הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון, ניפצה סטראוטיפים בנוגע ליכולותיהן של נשים. בשנת 1966 היא מגישה מועמדותה להשתתפות במרתון בוסטון, אך מקבלת מכתב דחיה. ויל קלוני, המנהל האחראי על המרוץ כותב לה כי לנשים אין את היכולת הפיזית שתאפשר להן לרוץ 26 מייל (כ- 42 ק"מ) ומעבר לכך חוקי הספורט הבין-לאומי לא מאפשרים לנשים להשתתף במרוץ.
לו היתה רוברטה מנומסת, או מתחשבת ברגשותיהם של מי שאוחזים בדיעות קדומות בנוגע ליכולתן של נשים, היא היתה נשארת בבית. לשמחתנו, אחרי שהתגברה על התדהמה נוכח התשובה השלילית, היא יוצאת להשתתף במרוץ, ללא אישור רשמי, כדי להוכיח את יכולתה בפרט ואת יכולתן של נשים בכלל:
"באותו הרגע הבנתי שאני רצה למען מטרה גדולה יותר מהאתגר האישי שלי. אני רצה כדי לשנות את הדרך בה אנשים חושבים. ישנה אמונה שגויה שמונעת מחצי מאוכלוסיית העולם לחוות את החיים במלואם. אני האמנתי שאם אדם, גבר או אשה, יכול למצוא את שלוות הנפש שאני מצאתי בריצה, העולם יהיה מקום טוב, מאושר ובריא יותר.
זה הרי מלכוד 22; כיצד תוכלי להוכיח שאת מסוגלת לעשות משהו, כשמונעים ממך לעשות אותו? ואם נשים מסוגלות לעשות זאת, אילו עוד דברים הן יכולות לעשות עליהם נאמר להן שזה בלתי אפשרי?"
רוברטה מצטרפת למרוץ עם יריית הפתיחה. "פחדתי שימנעו ממני לרוץ ולכן לבשתי את הסווטשרט של אחי כשהקפוצ'ון מכסה את ראשי. להפתעתי כשהגברים שרצו לצידי זיהו שאני אשה, הם לא מנעו ממני לרוץ. להיפך, הם דווקא עודדו אותי ואמרו שהדרך חופשית וכי הם לא ירשו לאיש להפריע לי. זה היה השלב בו הורדתי את הסווטשרט החם. כשהקהל זיהה אותי כאשה שמעתי קריאות עידוד. אשה אחת בקהל צעקה 'אווה מריה!' ובכתה מהתרגשות.
תוך כדי ריצה הרגשתי שאני מייצגת את כל הנשים. זו היתה אחריות כבדה. ידעתי שאם אכשל זה יוכיח את הדיעות הקדומות בנוגע ליכולותיהן של נשים ויחזיר אותנו 20 שנה לאחור.
בשלב האחרון של התחרות, כשנכנסתי לרחוב הרפורד, היו שם עיתונאים. הקהל הריע. מושל מסצ'וסטס בא ללחוץ את ידי. זמן הריצה שלי היה 3 שעות ו- 21 דקות. סיימתי בשליש המוביל של המשתתפים [רוברטה דורגה במקום ה- 126 במרוץ – ק.פ.].
למחרת התפרסמתי כאשה הראשונה שסיימה את מרוץ בוסטון. זה היה שינוי תודעתי. זה שינה את האופן בו חשבו על נשים, ואת הדרך בה נשים חשבו על עצמן.
אנחנו מדברים הרבה על שלום. מהו שלום? זה מצב דינמי של יחסים בין בני אדם, יחסים המבוססים על הגינות והתחשבות. יש צורך בעבודה קשה כדי שנממש את עצמנו וכדי שנאפשר לאחרים לממש את עצמם"
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 