הבית של סבתא שלי היה מקום של אוכל פשוט וחירות גדולה. שם גרו החברות שלי לחופש, איתן נפגשתי בחגים ובחופש הגדול. שם היה ארון גדול מלא ספרים בהם קראתי תוך התעלמות מערכים חינוכיים ושיחרור מעקרון התאמת הספר לגיל הקוראת.
כשבגרתי, שאלתי את סבתא כיצד בישלה מאכל זה או אחר, והיא היתה עונה, "את יודעת, לקחתי קצת מזה, וקצת מזה, והוספתי את זה…" תשובה תמוהה ולא מובנית, חסרת כל סדר ומתכון, מוגבלת רק על ידי מלאי המצרכים במקרר ונכונותה של המבשלת להכנס לפרוייקטים מורכבים.
לאורך השנים שיכללתי את מאכלי "מה שיש במקרר," למעלת פרקסיס בישול נטול מתכונים שיש בו שני עקרונות מכוננים: על המאכל להיות קל להכנה ומהיר לבישול. שילוב שני העקרונות האלה עם חדוות היצירה ותשומת לב מלאה הופכת את התהליך לחושני, מהנה ומשחרר. יש חירות גדולה בבישול ללא מתכונים, ובהקבלה רחבה יותר, בחיים ללא עקרונות.
בסיומו של סוף שבוע בסימן אוכל מקסיקאי, שבישל שף-הבית, נותרנו עם חבילת טורטיות מיותמת. על האריזה נכתב "מצויין כבסיס לפיצה," מה שהביא אותי לצאת למסע התנסות שפיצה טעימה וקלילה בסופו.
אז, מתחילים בטורטיה
מפזרים מעל
- רסק עגבניות
- תבלינים לפי הטעם (במקרה זה, צ'ילי גרוס, אורגנו ומעט מלח)
- מבחר גבינות (צהובה ומלוחה)
- ותוספות כיד הדימיון הטובה עליכם (במקרה זה, טונה)
מכניסים לתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות, למשך 20 דק' (או עד שקצוות הפיצה משחימים), ומקבלים פיצה עסיסית וקרנצ'ית.
משום שמדובר בטורטיה דקיקה, בסופו של דבר אכלנו כל משולש מגולגל, כדי להחזיק את כל הטוב והטעם מלוכדים יחדיו
ולמי שמוטרדת בנוגע לקלוריות, הנה מדרש קצר מפי ג'וליה רוברטס בסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב" (2010)
ובתרגום חופשי (שלי) לעברית
אליזבת (ג'וליה רוברטס) יושבת במסעדה בנאפולי ומתענגת על פיצה מרגריטה. מולה יושבת חברתה כשעל פניה הבעה מעונה.
בתשובה לשאלתה של אליזבת, מדוע אינך אוכלת? עונה החברה, אני לא יכולה. עליתי במשקל
על כך עונה אליזבת:
נמאס לי להתעורר בבוקר ולזכור כל קלוריה שאכלתי אתמול כדי שאדע כמה שנאה עצמית עלי לקחת איתי למקלחת. אני הולכת על זה. אין לי ענין להפוך לעבת בשר (obese), פשוט איבדתי ענין באשמה. זה מה שאני מציעה: אנחנו נסיים את הפיצה, נראה את משחק הכדורגל, ומחר נלך לקנות ג'ינס במידה גדולה יותר!
ובנימה אופטימית זו, בתאבון!
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 