יום הכיפורים מתקרב ואיתו חשבון נפש. נדמה שכל עניין חשבון הנפש הוא דבר מה שאדם מבצע בינו לבין עצמו, מעין דיבור אישי בינו לבין אלוהיו, כי הרי ביום הכיפורים נחתמים הגורלות "מי לחיים ומי למוות". אלא שבהפטרה לקריאה בתורה ביום הכיפורים אנו קוראים בישעיהו נ"ח, ובקריאה זו יש אבחנה משמעותית בין עשייה לנפשי ולביתי, לבין עשייה חברתית.

נבואת ישעיהו בפרק נ"ח ניתנת בזמן שיבת ציון, כאשר העם מתמודד עם הקושי והאתגר של בניית הארץ. מתוך הקושי הגדול העם שואל לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הנה אנו מתאמצים, ומענים גופנו בצום ונפשנו בתפילה, אך התשובה לה אנו מצפים לא מגיעה, הקושי נותר קושי ואין לנו הקלה. הנביא עונה הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע… הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ? אתם טועים לחשוב שהצום הזה של סיגוף הגוף ועינוי הנפש, הוא הצום היוצר תיקון. בפסוקי ההמשך ישעיהו מבחין בין העשייה הטקסית של הפולחן המוכר של יום כיפור, עינוי הגוף, צום ותפילה, לבין עשייה שמרבה טוב בעולם:

הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

ישעיהו יוצר אבחנה בין צום שנעשה מתוך ראייה חשבונאית-אנוכית, בו האדם צם כדי לקדם את עצמו ואת ענייניו, כדי להקל על סבלו, לבין צום שנעשה מתוך דאגה לחברה הסובבת את האדם: מתן בית לעני, אוכל לרעב, בגד לנזקק. מזכיר לכם משהו?

וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם

ישעיהו מדבר על דאגה לסביבה האנושית, והדיבור הוא בפעלים שמעידים על עשייה מתמשכת: פתח, התר, שלח, נתק, פרוס, הבא, ראה ואל תתעלם. ישעיהו מדבר על אחריות היחיד לזולת, על עשייה שאינה רק טקס אלא התבוננות פעילה, זיהוי צרכים ומתן מענה.

החיבור להפגנות למען צדק חברתי כמעט מתבקש. במעגלי הדיונים שהתקיימו בהמשך להפגנות עלתה הכמיהה לתחושה של קהילה, עזרה לזולת והדדיות חברתית. כי המחאה החברתית שקוראת למדינת רווחה ולצדק חברתי, משמעה לנהוג בהגינות בעובדים, ובמקום להעשיר עוד את העשירים, לפזר ולבזר את השפע בין כלל שכבות האוכלוסיה.

למען יבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם

Tikkun-Olam-1 בנבואתו מדבר ישעיהו בעיקר על דאגה לסביבה האנושית. אלא שניתן לפרש את מנהג יום הכיפורים בישראל כדרך שיש בה גם דאגה לסביבה. למשך יממה אין תחבורה ציבורית ופרטית וזוהי הקלה של הזיהום הסביבתי. משום שאיננו נוסעים אנו מבלים בביתנו ובתוך הקהילה הקרובה: רוכבים על אופניים, שהם כלי תחבורה שקט שאינו מזהם את הסביבה, לא משקיעים את זמננו בקניות, ובכך מפחיתים מעט את צרכנות היתר שגם היא בין הגורמים המרכזיים לזיהום כדור הארץ. ולמה לצמצם עשייה טובה זו ליום אחד בלבד?

ומתוך המקום השקט הזה של שיחה עם שכנים ובני משפחה, הרשו לעצמכם לחזור ולו לרגע לחיים של פשטות וראיית הזולת, וחישבו מה תעשו אתם כדי לקדם ערכים של צדק, שיוויון, עבודה ואחווה, למען יבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם.

ולמי שזקוק לעוד קצת השראה לעשייה, הנה דברים שאמר יאנוש קורצ'ק בתוכנית הרדיו שלו ששודרה בשנות השלושים של המאה העשרים:

חָיִיתָ – כַּמָּה חָרַשְׁתָּ,
כַּמָּה כִּכָּרוֹת לֶחֶם אָפִיתָ,
כַּמָּה זָרַעְתָּ,
כַּמָּה עֵצִים נָטַעְתָּ,
כַּמָּה לְבֵנִים הִנַּחְתָּ לְבִנְיָן
בְּטֶרֶם תֵּאָסֵף אֶל עַמְּךָ,
כַּמָּה כַּפְתּוֹרִים תָּפַרְתָּ,
כַּמָּה הִטְלֵאתָ, אִחִיתָ,
לְמִי הֶעֱנַקְתָּ מֵחֻמְּךָ,
בְּמִי כּוֹשֵׁל – תָּמַכְתָּ,
לְמִי הוֹרֵיתָ דֶּרֶךְ בְּלִי לִתְבֹּעַ
הַכָּרַת טוֹבָה וּמַתָּן פְּרָס.
מַה הַתְּרוּמָה שֶׁתָּרַמְתָּ,
אֶת מִי שֵׁרַתָּ?