התמונה שפרסם שרון רז הזכירה לי את המעשה הבא[1]:

מספרים על תעשיין אחד שהשקיע כסף רב בהקמת מפעל וברכישת מכונות משוכללות מגרמניה. המפעל שיגשג והמכונות פעלו יום ולילה על מנת לספק את ההזמנות הרבות שזרמו אל המפעל.

באחד הימים, בעיצומו של ייצור מאסיבי, נסדק גוף המנוע של אחת המכונות לכל אורכו. התעשיין הזמין מומחים שונים כדי שיתקנו את המכונה, אך כולם פסקו כי אין שום דרך לתקן את גוף המנוע הסדוק. גם התייעצות עם המפעל שייצר את המכונה הבהירה כי אין דבר שניתן לעשות, וכי הסדק עמוק וחמור מכדי שניתן יהיה להשיב את המכונה לפעולה. וכדי להוסיף מכה על חבורה, גילה התעשיין כי ידרשו מספר חודשים עד שתגיע מכונה חדשה לארץ.

צילום: שרון רז

בלית ברירה הזמין התעשיין מכונה חדשה ועמד להשבית את פס הייצור ולפצות את לקוחותיו על העיכוב בביצוע ההזמנה. אלא שאז סיפר לו חבר על מאיסטר קשיש שיתכן ויוכל לתקן את המכונה. "האיש הוא בעל מקצוע ששיכלל את אומנותו לדרגת שלמות", סיפר לו החבר, "יכולתו המופלאה לתקן מכונות הצילה את חייו במחנות הריכוז".

התעשיין איתר את המאיסטר הקשיש והזמין אותו אל המפעל לראות את המכונה ואת גוף המנוע הסדוק. המאיסטר נמוך הקומה הסתובב סביב המכונה הענקית, טיפס על סולם כדי למשש את הסדק לכל אורכו, המהם ומילמל לעצמו, ולבסוף בא אל התעשיין ואמר לו שאכן אי אפשר להלחים את הסדק, אבל בהחלט ניתן לתקן את גוף המנוע הסדוק.

"כיצד תעשה זאת?" שאל התעשיין בהפתעה. "אני אתפור את הסדק לכל אורכו", ענה המאיסטר.
בכל מצב אחר היה התעשיין מתגלגל מצחוק ומשלח את האיש המוזר לדרכו. אלא שהמאיסטר ביקש שכר נמוך ביותר עבור עבודתו. "הסיפוק שבהצלחה יהיה חלק משכרי", הסביר לתעשיין המופתע. בנוסף, הזמנות בשווי מיליונים עמדו על הפרק, ולא היו לתעשיין אפשרויות אחרות טובות יותר.

המאיסטר הקשיש החל בעבודה. בעדינות קדח חורים משני צידי הסדק. בסבלנות אין קץ השחיל חוטי פלדה בין החורים ו"תפר" את גוף המנוע הסדוק לכל אורכו. לאחר מספר ימים הודיע כי מלאכתו הסתיימה. התעשיין עצר את נשימתו כאשר הפעיל את המכונה המתוקנת לראשונה.

המכונה קרקשה והחלה לפעול. תחילה קיווה התעשיין שהמכונה תעבוד מספר שעות. אחר כך חשב שיתכן שתחזיק מעמד מספר ימים, עד שיספק את ההזמנות הדחופות ביותר. כאשר המשיכה לעבוד לאחר שסופקו ההזמנות במלואן, עיכב את ההזמנה של המכונה החדשה, ומאוחר יותר ביטל אותה כליל.

יש המספרים כי המנוע התפור פועם בלב המכונה עד עצם היום הזה. אחת לאיזה זמן מגיע המאיסטר הקשיש למפעל כדי לבקר את בת-טיפוחיו המכנית ולבחון את מעשה התפירה. הוא והתעשיין שותים כוס תה בצוותא ומשוחחים על מופרכותם של הדברים[2].

***
אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהארץ ניתנה לנו, אנשים שיודעים שאנחנו עם סגולה, אנשים שלא שוכחים את עמלק וירדפו אותו עד כלות, אנשים שיודעים שאנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת קודש וכי יש למחות את הטרור מעל פני האדמה הזאת.

אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהציונות היא קולוניאליזם, אנשים שיודעים שעלינו להתבייש במעשינו, אנשים שברור להם שצריך לוותר על הכל – ה כ ל – על זהות, על מקום, על קיום, רק כדי שיהיה כאן שלום. אנשים עבורם לאומיות היא דת הרוצחים. אנשים שברור להם ש"הם" טועים.

המלחמה הבלתי פוסקת הזאת על ידיעה מוחלטת, על צדקת הדרך, היא מלחמה פוצעת, סודקת, מעכלת. אולי פקחנו את עינינו לראות את סבלו את האחר, אבל נפלנו אל מלכודת האשמה העצמית והבושה. אולי פקחנו עינינו לראות את שרשי הסבל שלנו-אנו, אבל נפלנו אל מלכודת הייאוש.

ואולי תמצא לנו דרך לתפור את השברים, לרפא את הפציעות מבלי להתאמץ כל כך להמשיך ולחפור בפצעים.
ואולי תמצא לנו הדרך לעצמאות.

הערות:
[1] את התמונה צילם שרון רז במושבה קדימה בבנין ויצ"ו שיועד להריסה.
[2] המעשה בגוף המנוע התפור הוא גירסה שלי לסיפור טיפולי המופיע ב- מעשה הסיפור הטיפולי, חיים עומר ונחי אלון. מודן, 1997.