jump to navigation

תפרו את שבריה: יום העצמאות תשס"ט 28 באפריל 2009

Posted by Keren Fite in יום העצמאות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , ,
trackback

התמונה שפרסם שרון רז הזכירה לי את המעשה הבא[1]:

מספרים על תעשיין אחד שהשקיע כסף רב בהקמת מפעל וברכישת מכונות משוכללות מגרמניה. המפעל שיגשג והמכונות פעלו יום ולילה על מנת לספק את ההזמנות הרבות שזרמו אל המפעל.

באחד הימים, בעיצומו של ייצור מאסיבי, נסדק גוף המנוע של אחת המכונות לכל אורכו. התעשיין הזמין מומחים שונים כדי שיתקנו את המכונה, אך כולם פסקו כי אין שום דרך לתקן את גוף המנוע הסדוק. גם התייעצות עם המפעל שייצר את המכונה הבהירה כי אין דבר שניתן לעשות, וכי הסדק עמוק וחמור מכדי שניתן יהיה להשיב את המכונה לפעולה. וכדי להוסיף מכה על חבורה, גילה התעשיין כי ידרשו מספר חודשים עד שתגיע מכונה חדשה לארץ.

צילום: שרון רז

בלית ברירה הזמין התעשיין מכונה חדשה ועמד להשבית את פס הייצור ולפצות את לקוחותיו על העיכוב בביצוע ההזמנה. אלא שאז סיפר לו חבר על מאיסטר קשיש שיתכן ויוכל לתקן את המכונה. "האיש הוא בעל מקצוע ששיכלל את אומנותו לדרגת שלמות", סיפר לו החבר, "יכולתו המופלאה לתקן מכונות הצילה את חייו במחנות הריכוז".

התעשיין איתר את המאיסטר הקשיש והזמין אותו אל המפעל לראות את המכונה ואת גוף המנוע הסדוק. המאיסטר נמוך הקומה הסתובב סביב המכונה הענקית, טיפס על סולם כדי למשש את הסדק לכל אורכו, המהם ומילמל לעצמו, ולבסוף בא אל התעשיין ואמר לו שאכן אי אפשר להלחים את הסדק, אבל בהחלט ניתן לתקן את גוף המנוע הסדוק.

"כיצד תעשה זאת?" שאל התעשיין בהפתעה. "אני אתפור את הסדק לכל אורכו", ענה המאיסטר.
בכל מצב אחר היה התעשיין מתגלגל מצחוק ומשלח את האיש המוזר לדרכו. אלא שהמאיסטר ביקש שכר נמוך ביותר עבור עבודתו. "הסיפוק שבהצלחה יהיה חלק משכרי", הסביר לתעשיין המופתע. בנוסף, הזמנות בשווי מיליונים עמדו על הפרק, ולא היו לתעשיין אפשרויות אחרות טובות יותר.

המאיסטר הקשיש החל בעבודה. בעדינות קדח חורים משני צידי הסדק. בסבלנות אין קץ השחיל חוטי פלדה בין החורים ו"תפר" את גוף המנוע הסדוק לכל אורכו. לאחר מספר ימים הודיע כי מלאכתו הסתיימה. התעשיין עצר את נשימתו כאשר הפעיל את המכונה המתוקנת לראשונה.

המכונה קרקשה והחלה לפעול. תחילה קיווה התעשיין שהמכונה תעבוד מספר שעות. אחר כך חשב שיתכן שתחזיק מעמד מספר ימים, עד שיספק את ההזמנות הדחופות ביותר. כאשר המשיכה לעבוד לאחר שסופקו ההזמנות במלואן, עיכב את ההזמנה של המכונה החדשה, ומאוחר יותר ביטל אותה כליל.

יש המספרים כי המנוע התפור פועם בלב המכונה עד עצם היום הזה. אחת לאיזה זמן מגיע המאיסטר הקשיש למפעל כדי לבקר את בת-טיפוחיו המכנית ולבחון את מעשה התפירה. הוא והתעשיין שותים כוס תה בצוותא ומשוחחים על מופרכותם של הדברים[2].

***
אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהארץ ניתנה לנו, אנשים שיודעים שאנחנו עם סגולה, אנשים שלא שוכחים את עמלק וירדפו אותו עד כלות, אנשים שיודעים שאנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת קודש וכי יש למחות את הטרור מעל פני האדמה הזאת.

אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהציונות היא קולוניאליזם, אנשים שיודעים שעלינו להתבייש במעשינו, אנשים שברור להם שצריך לוותר על הכל – ה כ ל – על זהות, על מקום, על קיום, רק כדי שיהיה כאן שלום. אנשים עבורם לאומיות היא דת הרוצחים. אנשים שברור להם ש"הם" טועים.

המלחמה הבלתי פוסקת הזאת על ידיעה מוחלטת, על צדקת הדרך, היא מלחמה פוצעת, סודקת, מעכלת. אולי פקחנו את עינינו לראות את סבלו את האחר, אבל נפלנו אל מלכודת האשמה העצמית והבושה. אולי פקחנו עינינו לראות את שרשי הסבל שלנו-אנו, אבל נפלנו אל מלכודת הייאוש.

ואולי תמצא לנו דרך לתפור את השברים, לרפא את הפציעות מבלי להתאמץ כל כך להמשיך ולחפור בפצעים.
ואולי תמצא לנו הדרך לעצמאות.

הערות:
[1] את התמונה צילם שרון רז במושבה קדימה בבנין ויצ"ו שיועד להריסה.
[2] המעשה בגוף המנוע התפור הוא גירסה שלי לסיפור טיפולי המופיע ב- מעשה הסיפור הטיפולי, חיים עומר ונחי אלון. מודן, 1997.

תגובות»

1. אסתי - 28 באפריל 2009

זה נראה לי שיתוף הקבצים האולטימטיבי השיח הזה שיצרת כאן בין רעיונות ואמירות ומאמרים
החיבור שיצר דבר שלישי והתובנה…

אכן, יפה התפירה של הקרע או החתך או סתם הפצע. כנראה שזו הדרך לשרוד את החתחתים ואת המבוכה.

2. חן - 28 באפריל 2009

אמרו לפניי ,זה שמעיד על עצמו שאינו יודע הכל זהו החכם .

וגם אמרו שאין רק שחור ןלבן .
ובתורתו של הרמב"ם למדנו שיש לחפש וללכת בדרך האמצא .
הייתי רוצה שהמון אנשים יחשפו לפוסט שלך שהוא רהוט ,חכם ועוצמתי בפשטותו.

תודה .

3. חנה בית הלחמי - 28 באפריל 2009

קרן, לא ברור לי מה טעם מצאת להעמיד משוואה שבצידה האחד הלאומנות המשיחית-מיליטריסטית ובצידה השני ג'אד נאמן. כפמיניסטית, פעילה חברתית ולמודת ניסיון מול עורכי משוואות כוחניות שבאות למנף דיכוי, עוול, אי שוויון וגזענות לסוגיה, שבדר"כ משתמשים במשוואות מופרכות כקרדום לחפור בו – אני יכולה לומר שאותי מפחידים עורכי המשוואות. קראתי היטב את דברי ג'אד נאמן, אליהם הגעתי דרך הפוסט שלך (תודה), ואני לא מוצאת בהם שום ממשק שיכול להעמידם באותהנ משוואה מצמררת במשמעויותיה שאת מציבה כאן. אם לך יש קושי אישי להגדיר לעצמך עמדה ברורה בנושא מסויים – עמדה שמחירה עימה (תמיד) ואולי בשונה מנאמן את לא מעוניינת (לגיטימי) לשלם אותה – זו אינה עילה לתיוג שכזה של דבריו. כשבקרוב יורידו משכר המנחים הזעום שאת מקבלת מהאו"פ את ההטבה הקלה לנשים, בתירוץ כי מדובר ב"שוויון מגדרי" (המתעלם מאי השוויון הבסיסי, אותו באה נק' הזכות לתקן), זכרי שאת לא בעמדת גינוי למשוואה הלא שוויונית הזו, כי את עורכת כאלו בעצמך היכן שיש עמדות שאינן נוחות לך…
אני נאלצת לכן לדחות את דברייך מכל וכל. גם הסיפור אינו יפה בעיני. אינו יפה לנו, בני האדם. הוא חלק מהמניפולציה שתחת מגפיה את ואני וכולנו נמצאים/ות.

4. אהרון תמוז - 28 באפריל 2009

לא מפחידים אותי האנשים שמאמינים ב "לנו ניתנה הארץ למורשה" או "עם סגולה". מפחידה אותי העובדה שהשלטון שלנו לא עושה מה שעשו האמריקאים ששלחו את המשמר הלאומי לטפל בגזענות הלבנה.

סמי שיטרית ואלה שוחט לא מפחידים משום שהם לא נוקטים באלימות. את התיזה שלהם שמבוססת על אדוארד סעיד אפשר לערער בקלי קלות

5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) - 28 באפריל 2009

חנה בית הלחמי ,מה את רוצה ?????????

6. אזרח. - 28 באפריל 2009

חנה בית הלחמי כתבת נכון "אם יש לך קושי אישי להגדיר לעצמך עמדה ברורה בנושא מסויים – עמדה שמחירה עימה (תמיד) ואולי בשונה מנאמן את לא מעוניינת (לגיטימי) לשלם אותה ".

הגדרת עמדה ברורה ,מחירה יקר.במיוחד אם אותה העמדה אינה מקובלת ע"י המיין סטרים.

7. תרצה - 28 באפריל 2009

מחשבות שמעוררות מחשבה. האם קלישאות על 'צדקת הדרך' הן לא יותר מקלישאות שזמנן עבר…

8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) - 28 באפריל 2009

קאוס, אחים טביאני…

9. קרן - 28 באפריל 2009

אסתי, חן – תודה 🙂
תרצה – קלעת לדעתי

חנה
מה שכתבתי כאן אינו משוואה. זהו הרהור בקול רם. וכטבעם של הרהורים הוא מתהווה ומשתנה ואינו מתחייב להיות אחיד או רציונלי במובן המקובל של המילה. וזה גם מקומו של הסיפור, שנפתח לאין ספור שבילים ואין לו ידיעה נכונה אחת.
על פי תחושתי הבעתי עמדה. העמדה היא שאני לא יודעת. העמדה היא שאני בוחרת להשאר בחוסר ידיעה ולא "להגדיר לעצמי עמדה ברורה שמחיר בצידה". בעיני ראוי לא לדעת במצב שאליו הגענו. כי כל הדיעות "היודעות" הן דיעות שהובעו שוב ושוב לאורך השנים, ונדמה לי שמי שמביעים אותן רק מקצינים והולכים ומתבצרים יותר ויותר בעמדתם. חוסר ידיעה היא מקום של חירות ושל יצירתיות. מקום בו אפשר לחשוב מחדש את המצב, על מורכבותו, על כאביו, על חוסר היכולת לרפא אותו ולמחוק את העבר כאילו לא היה… על הצורך למצוא איזו דרך לשתף פעולה למרות ואולי גם בזכות השברים…
ואם נדייק, מפחיד אותי סוג מסויים של ידיעה: ידיעה שמציגה עצמה כנצחית, בלתי מתפשרת, אוחזת באמת האחת ואין בלתה. כי ידיעה בעיני היא דבר זמני ומשתנה. כי בכל רגע אני יודעת אחרת.

10. קרן - 28 באפריל 2009

אהרון
פתרון מלמעלה-למטה (מהשלטונות אל העם) הוא פתרון חלקי בסופו של דבר. קל יחסית לחוקק חוקים שוויוניים. הרבה יותר קשה לאכוף אותם מעבר לרמה הגלויה. אמריקה הצליחה (יחסית) למגר את הביטויים הגלויים של הגזענות. היא מעולם לא הצליחה למגר את הגזענות הסמויה. מעולם לא הצליחה ליצור שוויון אמיתי ומלא בין הגזעים.
כי שם קבור הכלב האמיתי. שם כבר לא מדובר בשיוויון חוקתי יפה, אלא בחלוקה אחרת של משאבים. פשוטו כמשמעו להכניס את היד לכיס ולתת תקציבים להשכלה, בריאות ושיוויון כלכלי לשחורים. ומעבר לתקציבים, לאפשר לשיוויון להתקיים.
כמו שאמר אחד מפעילי התנועה לזכויות האזרח בארה"ב "מה הטעם בכך שיש לי זכות להכנס למסעדה ביחד עם הלבנים אם אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות המבורגר?"
אפשר לומר שזה קשור גם למה שחנה אמרה. הפער הזה בין הגלוי לסמוי, בין האידיאולוגיה לבין הפרקסיס, הוא אחת הסיבות לפיצול בתנועה הפמיניסטית בארה"ב. השיוויון החוקתי היטיב בעיקר עם נשים לבנות בנות המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה. הן אלה שהצליחו לממש בפועל את זכויותיהן החוקתיות. הבעיה שנותרה עד היום היא שהמימוש היה ובמובנים רבים עודנו על גבן של נשים לבנות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ועל גבן של נשים שחורות והיספניות. וגם לגבי הנשים שלכאורה "הצליחו" ויכלו לשיטה, עדיין יש אפליה ברבדים הסמויים מעין.

11. שועי - 29 באפריל 2009

תודה קרן על פוסט מעורר מחשבה
ועם זאת, דומני כי לא ממש ברי לי האם יש לכתחילה משמעות לפעילותה של המכונה ולאספקת ההזמנות. נכון שקיומו של המפעל מפרנס את התעשייו ואת משפחות הפועלים, אבל האם פועלי פס הייצור חשים כי היחס בין חובותיהם ובין זכויותיהם נאה וטוב בעיניהם או שמא עובדים הם מכוח אינרציה מסויימת הקובעת כי אין להם אלטרנטיבה, וכי המפעל הזה הוא הבית היחיד שלהם, המקום היחיד בו הם יכולים לחוש בבית
האף שאני קרוב מאוד לדעות שהבעת באשר לעולמם הדוגמטי של הוגים מימין ומשמאל מן הבחינה הפוליטית, השאלה הראשונית לדידי היא השאלה הקיומית-חברתית, האם דרישותיו של המפעל (יפה בעיניי הדימוי של המפעל הציוני במתכונתו העכשוית למפעל קפיטליסטי) והיחסים בין זכויות האזרח וחובותיו מצדיקים את כל זאת?
אני מעדיף להשאיר זאת כשאלה פתוחה. זו גם עמדתי בסוגיה זו.

12. קרוז - 29 באפריל 2009

הפוסט מעניין מאד, קרן.
וחנה, תצתמצמי לכתיבה במדור שלך; גם כך עומדת סבלנותו למבחן מספיק

13. אהרן - 2 במאי 2009

לא הייתי מאמין שמשהו ידחה את הפוסט שלך עד שקראתי כאן.
פוסט מצויין.
תודה


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: