jump to navigation

"זמנים רעים הגיעו, השטן מסתובב בעולם" 8 בנובמבר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
trackback

"היכן הכל מתחיל? בהיסטוריה אין התחלות, כי כל דבר שקורה נהפך לסיבה או לתואנה לדבר שקורה אחריו, והשרשרת הזאת של סיבות ותוצאות נמשכת הרחק לאחור, עד לעידן הפליאוליתי, כאשר הקין הראשון מאחד השבטים רצח את ההבל הראשון משבט אחר. כל מלחמה היא רצח אח, ולכן נוצרת שרשרת אינסופית של אשם, המתעקלת ומתפתלת הלוך ושוב על פני הדרך ומתחת לרגליהם של כל העמים וכל האומות. וכך, עם שנופל קורבן בדור מסוים נהפך למתעלל בדור שלאחר מכן, ואומות שהשתחררו זה עתה משתמשות מיד באמצעים ששימשו את משעבדיהן לשעבר. שלוש המחלות המידבקות – לאומנות, אוטופיות, ורודנות דתית – מבעבעות ומתרכבות יחד לחומצה שמאכלת את מתכת המוסר של כל גזע, וכך, בלי בושה, ואפילו בגאווה, הוא מבצע מעשים שהיו נראים לו נתעבים אילו נעשו על ידי אחרים".

ב"ציפורים בלי כנפיים" פורש לואי דה-ברנייר יריעה רחבה של סבל מעשה ידי אדם ומאתגר את הקורא להרהר באיזו מידה ניתן היה למנוע סבל זה. הרומן לוכד את שנות גסיסתה של האמפריה העותומנית, דרך תהליך ההתפרקות והחורבן של קהילה קטנה בדרום-מערב אנטליה. תושבי הכפר אֶסקיבַּחצֶ'ה משמשים כמיקרוקוסמוס המשקף את הסובלנות הדתית והפוליטית שאיפיינה את האמפריה העותומנית בימי עוצמתה. נוצרים ומוסלמים חיים בדו-קיום ורקמת חייהם משולבת זה בזה כמעט לבלי התר: הנוצרים כותבים טורקית באותיות יווניות, המוסלמים נקברים כשהם אוחזים בידם צלב כסף עטוף בדף מן הקוראן "משום שעדיף להמר על שני הגמלים במרוץ אחר הגאולה", נישואים מעורבים מתקבלים בהבנה שבשתיקה, וכל תושבי הכפר, מוסלמים ונוצרים, נעזרים באיקונין של הבתולה פאניה גליקופילוסה, ומאמינים ביכולתה של אם האלוהים להמתיק את מזלם ללא קשר לדת או ללאום.

דומה שהפוליטיקה הגבוהה של לאומנות ופנטיות דתית, כפי שהן באות לידי ביטוי במלחמות הבלקן, מלחמת העולם הראשונה, הסכסוכים בין יוון לבין טורקיה, ולבסוף חילופי האוכלוסיה בין טורקיה ליוון, חודרת אל חיי הכפריים התמימים ומשבשת את שגרתם השלווה עד כדי חורבן. אולם, לצד גילויי אחווה, חמלה הדדית וחיי הרמוניה בכפר משלב ברנייר תיאורי זוועות הנובעות ממסורת, רשעות ובורות, חושפות את השברים המתקיימים לצד חיי הדו-קיום, ומעלות תמיהה בלתי פתירה בנוגע למקורות הסבל האנושי.

רוסטם ביי, בעל הקרקעות בכפר, מוליך את אשתו הנואפת לסקילה, לאחר שהרג את מאהבה. הקהל מתקבץ מתוך "מניעים בזויים ביותר של רשעות וסקרנות… רחש של קולות חייתיים וכיעור החל להתפתל… הרוע שנובע מאליו כשאנשים מקבלים רשות לנהוג בשפלות בשמו של עיקרון מוסרי לכאורה". לבון הארמי, הרוקח של הכפר, מוכה ומושפל על ידי השיכור המקומי תוך עידודם של אנשי הכפר שהזדמנו למקום: "ברגע שנהפכו לאספסוף, לא עלתה תבונתם האישית על זו של צבועים… פשוטי העם נהנו ממחזות כאלה, בייחוד כשהיו מלווים בהשפלה של אדם פיקח או בר מזל מהם". כאשר פורצת המלחמה וסוחפת עימה את בני הכפר, גילויי האלימות והאחווה האנושית מזעזעים ומדהימים את הקורא, אך מותירים אותו חסר הסבר בנוגע למקורות האכזריות והחמלה האנושית.

"ציפורים בלי כנפיים" אינו סיפורה של דמות אחת, אלא מרקם עשיר של סיפוריהן של דמויות בדיוניות רבות, המספרות כל אחת מנקודת מבטה את מסכת סבלה. ריבוי הקולות האישיים משולב בסיפורו הביאוגרפי של מוסטפא כאמל, מי שיהפוך לאטא טורק, מייסדה של טורקיה המודרנית, ומכניס מבט-על היסטורי-מחקרי אל תוך הנאראטיבים הטרגיים-קומיים של תושבי הכפר.

ציפורים משמשות כמטאפורה מרכזית לסבל האנושי. "האדם הוא ציפור בלי כנפיים, וציפור היא אדם בלי ייסורים", מסביר איסקנדר הקדר לבנו עבדול, ונותן לו ולחברו הנוצרי ניקו ציפורי חרס ההופכות עד מהרה לסימן ההיכר של השניים. קרטווק (שחרור) ומחמטצ'יק (אדום חזה) הופכים לחברים בלב ובנפש, ולמרות שהמלחמה הממושכת והגירוש הבא בעקבותיה כופים עליהם פרידה, נאמנותם עומדת במבחן נוכח העיוורון הדתי והלאומני.

לעומתם, אהבתם של פילותיי הנוצריה ואיברהים המוסלמי, שנועדו זה לזו עוד מילדותם, נדונה לטרגדיה ולשיגעון. כמו הכפר אסקיבחצ'ה המיוחד בפשטותו, כך יופיה של פילותיי, המכונה "הציפור הקטנה" בפי אהובה, מיוחד בשל מזגה הטוב והאור הקורן מפניה. מותה המקרי של פילותיי מתרחש במקביל לחורבן קהילת אסקיבחצ'ה, כי היופי המושלם מזכיר למתבונן את האמת הנוראה והבלתי-נמנעת של המוות.

הספר מציג את מחלת האהבה, ההופכת אנשים לטיפשים אחוזי דיבוק, כאחותה התאומה של מחלת השינאה, המחוללת זוועות בשמה של  התשוקה לצדק ולנקמה. מעניין לקרוא את "ציפורים בלי כנפיים" לאור המציאות העכשווית בה המערב יוצא למלחמת בני האור בבני החושך בטרור, והאיסלם מצידו מכריז על מלחמת קודש.

ברנייר לא מציע לקורא דרכי פעולה כנגד זוועות המלחמה או תרופה לתחושת הוודאות המוסרית המחוללת אלימות וסבל, אלא מסתפק בהצגת פנורמה רחבה של אוזלת ידו של האדם בזמנים הרעים בהם השטן מהלך בארץ. מכתב הגעגועים שכותב קראטווק לחברו האבוד מחמטצ'ק מסכם את הכאב הגלום בנשיאת עול הקיום האנושי: "אצל ציפורים עם כנפיים שום דבר לא משתנה. הן עפות לאן שהן רוצות, וגבולות לא מעניינים אותן, והמריבות שלהן קטנות מאוד. אבל אנחנו תמיד כבולים לאדמה, גם אם נטפס למקומות גבוהים וננפנף בידיים. כי אנחנו לא יכולים לעוף, ונגזר עלינו לעשות דברים שהם לא טובים לנו. מפני שאין לנו כנפיים, אנחנו נגררים למאבקים ו
למעשי תועבה שלא רצינו, ואז, אחרי כל זה, השנים עוברות, ההרים נעשים גבוהים פחות, הגאיות נעשים עמוקים פחות, הנהרות נחסמים בחול והצוקים נופלים לתוך הים".

ציפורים בלי כנפיים, לואי דה-ברנייר. תרגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת זמורה-ביתן. 623 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף "ספרים" של "הארץ", 8.11.06

תגובות

1. אסנת - 8 בנובמבר 2006

ויש בה הרבה מן האמת. למרות זאת אני מאמינה שכל אחד מאיתנו יכול להצמיח לעצמו סוג מסוים של כנפיים. קריאת ספרים מעין אלה למשל..


Sorry comments are closed for this entry

%d בלוגרים אהבו את זה: