בליגה הראשונה למצנחי רחיפה, אליה הגעתי כצופה לפני כשנתיים, תנאי הרוח לא אפשרו יציאה למעוף. ציפורי-האדם, שהצטופפו על העמדה בהר תבור, רשרשו בקוצר סבלנות בכנפי הבד הצבעוניות, ואחד מהם הצהיר, ספק ברצינות, ספק בצחוק "לעזאזל החיים, אני רוצה לעוף".

כשסיפרתי על כך למרחף ותיק הוא הסביר לי בכובד ראש שמדובר ב"חרמנות טיסה": מצב נפשי המסכן את חיי הטייס משום שהתשוקה העזה לעוף (שבאופן מטאפורי מושווית לתשוקה מינית) גורמת להתעלמות מתנאי השטח וליציאה לטיסה בלי כל התחשבות בסכנות האפשריות.

בריכה! מלכותי תמורת בריכה!

אחרי שלושה שבועות של כליאה במרחבים סגורים ומוגנים, הצהירה מלכת-השמים: "זה לא חופש גדול, אמא, זאת מלחמה". כשהודיעו שבריכת המועדון שלנו נפתחת במתכונת מצומצמת, התארגנו ליציאה, אחרי שביררנו בדקדקנות שקיים שם מרחב מוגן, ואתרעה במקרה של נפילת קטיושות.

הבריכה, שבימי קיץ רגילים מלאה עד אפס מקום, היתה ריקה למחצה, אבל אנחנו קפצנו אל קרירותם של המים בחדווה, שוכחים לרגע את המלחמה. האזעקות לא איחרו לבוא, ועמדנו בכל אחת ואחת מהן בגבורה: שחינו כאילו אין מלחמה, והתייצבנו נוטפים במרחב המוגן כאילו אין בריכה.

יש ערך גדול בשיגרה. עצם היכולת לבצע פעולות מוכרות במצב מאיים וחדש נותנת תחושה של עשייה, שברגע אחד הופכת את העושה מקורבן חסר אונים של הנסיבות, למשתתף פעיל במשחק החיים.

"מה יקרה אם תפול קטיושה בבריכה ?", הרהר לוחם-האור בקול רם.
"יהיה כאן שפריץ גדול", ענתה לו מלכת-השמים ושניהם פרצו בצחוק גדול.

כנראה שאנחנו סובלים מ"חרמנות לחיים".