jump to navigation

למה לי אלימות עכשיו? 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
trackback

חנוכה תשס"ה (2)

ב"יהודי שבלוטוס"* נפגש רודג'ר קמנץ עם יהודים שאימצו זהות בודהיסטית בנוסף על או במקום זהותם היהודית, וחוקר את נקודות הדימיון והשוני בין היהדות לבין הבודהיזם הטיבטי. הטיבטים, החיים בגלות בדהארמסלה בהודו בעקבות הכיבוש הסיני של ארצם, רואים ביהודים דוגמה לעם ששימר את זהותו התרבותית והדתית לאורך שנות גלות ארוכות. עבור הטיבטים העם היהודי הוא הבטחה של תקווה, משום שהיהודים הצליחו לחזור אל ארצם ולכונן מחדש את זהותם הלאומית. הקושי מבחינת הטיבטים, שתרבותם ודתם סובבות סביב עקרון אי-האלימות, טמון בכורח הבלתי-נמנע כמעט להאבק בדרכים אלימות למען עצמאות לאומית.

במהלך הדיונים השונים בשאלת האלימות קמנץ לא מנסה לפתור את הנושא הסבוך או להציע דרכי פעולה מעשיות, אלא מקשיב לקולות השונים והמגוונים של בודהיסטים ושל יהודים.

טובטן צ'ודרון, אחת הנשים המערביות הבודדות שהגיעה למעמד גבוה בהיררכיה הדתית הטיבטית, טוענת כי הבודהיזם הטיבטי אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש באלימות, משום ש"אינך יכול להגן על דוקטרינה של אי-אלימות בעזרת שימוש באלימות… אנחנו אולי נזכה בטיבט אבל נגרום להשמדת [מהותו של] הבודהיזם הטיבטי".

לעומתה טוען הרב ייץ גרינברג כי עמדה פציפיסטית אפשרית רק במצב של מאזן אימה, כלומר מערך יחסים בו כל צד יפסיד הרבה יותר ממה שירוויח כתוצאה משימוש באלימות. מצבה של ישראל כיום, טוענים היהודים והישראלים המשתתפים בדיון, אינו מאפשר ויתור מוחלט על אלימות.

במפגש עם הדלאי לאמה עולה מחדש שאלת השימוש באלימות. פרופ' פול מנדס-פלור טוען כי חזרתו של העם היהודי אל תוך הפוליטיקה העולמית עם הקמת מדינת ישראל מהווה מקור לשמחה ולכאב. שמחה על תקומתו של העם היהודי בארצו, כאב על המאבק הטרגי עם העם הפלשתינאי. האלימות, לפי מנדס-פלור, היא רע הכרחי במצב הנתון.

הדלאי לאמה מזכיר כי, מנקודת מבט פילוסופית-בודהיסטית, אלימות היא כלי שאינו טוב או רע לכשלעצמו. מוקד ההתבוננות אינו הפעולה עצמה, אלא המניע העומד מאחוריה. ככלל הבודהיזם אינו עוסק בשיפוט או בהצדקה משום שברגע הפעולה אין שום דרך לדעת מה יהיו תוצאותיה. אלימות עשויה להניב פירות חיוביים באותה מידה שהיא מסוגלת להניב פירות שליליים. רק בהתבוננות מרוחקת בדיעבד, ניתן לדעת לאלו תוצאות הביאה האלימות.

יש הטוענים כי חנוכה ופורים קשורים זה בזה. בחנוכה נאבקו היהודים על השרדותם הרוחנית, בפורים נאבקו על השרדותם הפיזית (המן יוזם צו השמדה ליהודים באשר הם). בשני החגים, ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו ואנחנו הרגנו אותם (בפורים, לאחר שצו הההשמדה מבוטל, יוצאים היהודים לנקום את נקמתם בגויים).

שאלת השימוש באלימות מציבה הישרדות (רוחנית או פיזית) אל מול שמירה על עקרונות מוסריים. חנוכה הוא זמן טוב לבחינה-מחדש של תפיסותינו לגבי שלום וביטחון. האם אלימות היא הדרך היחידה ליצירת ביטחון ? האם אנחנו עדיין דוד הקטן הנאבק בגוליית הענק, או שמא הפכנו לשמשון שכוחו הפיזי העצום מעוור את עיניו מלראות דרכי פעולה נוספות ? האם נגזר עלינו להיות מתבדלים-מתגוננים בנוסח "עם לבדד ישכון", או שבאפשרותנו ליצור דיון סביב שאלות של זהות יהודית וישראלית ?

ידיעת הגבולות שלי אינה ויתור אלא בסיס להתרחבות. היכרות אנטימית עם הצמתים בהם הפחד גורם לי להתחפר אל תוך שוחות או לתקוף מתוך הגנה עצמית, התבוננות והכרה במקומות בהם אני צועדת בביטחון בארץ שהיא שלי בזכות ולא בחסדי החרב, הן בסיס להגדרת מרחב פיזי ורוחני מעגן. בטווח שבין "וכיתתו חרבותם לאתים" לבין מציאות של "הלנצח תאכל חרב", יש מגוון רחב של בחירה המאפשר חיים משותפים ביננו לבין עצמנו וביננו לבין שכנינו.

*Rodger Kamenetz. The Jew in the Lotus: A Poet's Rediscovery of Jewish Identity in Buddhist India. 1995.

%d בלוגרים אהבו את זה: