jump to navigation

כאב החיים מתגבר על הפסיכולוגיה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
trackback

ב"מתנת התרפיה" מתאר ארווין יאלום חלום של אחת המטופלות שלו, "חושך. אני באה למשרדך, אך איני מוצאת אותך. משרדך ריק… הדבר היחיד שנמצא שם הוא כובע הקש שלך. והוא מלא קורי עכביש…". הפחד שמביעה המטופלת בחלום הינו הקמאי ביותר: החרדה מפני הזיקנה והמוות, הפחד מפני הפרידה הבלתי נמנעת מן החיים. יאלום מודע למשמעות החלום, ומסביר באמצעותו את מניעיו לכתיבת ספר עצות לדור המטפלים שיבוא אחריו: "המטופלים שלי לא מרשים לי לשכוח שאני מזדקן… אני נכנס לפרק המוכר, המאוחר של החיים… אני מבקש להעביר הלאה את כל מה שלמדתי. ומוטב מוקדם ככל האפשר".

דבורה שרייבוים אינה נחרצת או יומרנית כמו יאלום. הספר "פגישה טיפולית" משמש עבורה סיכום של עבודתה כפסיכולוגית, ובו בזמן מעין ריפוי-עצמי באמצעות כתיבה, ניסיון אישי מאוד ליצור תיקון והשלמה לחידת חייה המתקדמים לקראת סופם: "כאילו הייתי הפציינטית של עצמי, יצאתי לחפש את משמעות החוויה שאני מרגישה" (עמ' 10).

זהו אינו ספר לימוד פסיכולוגיה, וגם לא ספר עצות למטפל המתחיל, אלא ניסיון נוגע ללב, אם גם מבולבל-משהו, לסכם קריירה עשירה ומרשימה של מטפלת, שהיתה בין ראשוני העוסקים בפסיכולוגיה קלינית בארץ, ושימשה, בין השאר, כפסיכולוגית ראשית של בית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותה'. כמו בכל ניסיון ללכוד חוויות חיים ולהטביע בהן משמעות, שרייבוים מגלה כי החיפוש אחר תשובות אינו יותר מניסיון למצוא הסבר בדיעבד לשאלות שאין בהן שוב טעם, ומוצאת עצמה מתקיימת במרחב ה"אולי", מכירה בקושי שבהעדר ידיעה ודאית וכוללת.

ז'אנר הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו

בדומה לספרים אחרים המתארים את מהלך הטיפול הפסיכולוגי דרך עיני הפסיכולוג המטפל, גם שרייבוים מתייחסת לתיאוריות פסיכולוגיות שונות, ומציגה סיפורי טיפול מגוונים. אולם, בשונה מספרים אלו, שרייבוים אינה מציגה תיאוריה חדשה פרי פיתוחה אלא לוכדת, בלי כוונה מוצהרת, את ריבוי הפנים של תפיסת האדם בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות, ויחד עם זאת את הגיחוך שבקצב ההתרבות המהיר של התאוריות הטיפוליות, הגורמות למטפלת להעדיף ספרות יפה על פני ספרות מקצועית: "התהלכנו בזהירות בין החידושים, לפעמים בחשש מפני השינויים ולעתים בהתלהבות של ראשוניות ויצירה… לאחר כמה שנים הגעתי לנקודת רוויה מסויימת שלאחריה לא היה לי קל להמשיך במירוץ אחרי כל חידוש תיאורטי וקליני. הייתי זקוקה למעט זמן לקריאת ספרות יפה ולא רק מקצועית, כי איך יכולתי להתקיים בלי קריאת רומן טוב ?" (עמ' 187).

שוני נוסף, אולי משמעותי יותר בהשוואה לספרים אחרים המתארים סיפורים טיפוליים, הוא שסיפורי הטיפול המוצגים ב"פגישה טיפולית" הם ברובם אפיזודליים, כלומר לוכדים רגע, אמירה או חוויה מסויימת מתוך מהלך הטיפול, ואינם מנסים להציג תמונה טיפולית כוללת. ברובד הגלוי והמוצהר של הספר, שרייבוים נאמנה לתיאוריית הפסיכולוגיה הנאראטיבית של רוי שפר לפיה טיפול פסיכולוגי הינו "כתיבת סיפור בשניים": אירגון מחדש של אירועים, זיכרונות ומצוקות אל תוך סיפור היוצק משמעות חדשה ולעיתים, ברגעים של חסד, אף תיקון של עוולות ומכאובים מהעבר. אלא שהאופן הפיקרסקי בו מציגה שרייבוים רגעים בודדים של טיפול ולא סיפורים טיפוליים שלמים, חושף מימד מציאותי יותר של המהלך הטיפולי.

לסיפורים הטיפוליים המאפיינים את ספרות הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו יש בדרך כלל מבנה משותף של 'בעיה' מוצהרת, אותה מציג המטופל בפני הפסיכולוג בתחילת הטיפול, אמיתות כואבות הנחשפות על ידי המטפל המיומן, הצולל באומץ  אל תוך ביצת התת-מודע של המטופל, ו"כמו מבקר אמנות… רואה ביצירתו של האמן פרטים שהאמן עצמו אינו מודע להם" (עמ' 21), ולסיכום, 'פיתרון' המשמש כיסוד מארגן ומרפא העוזר ליצור בדיעבד סיפור חיים הגיוני ומאורגן. אלא שהחיים, ובהתאמה המציאות הטיפולית, מבולבלים וחסרי היגיון כמו הביצה החשוכה של התת-מודע, וכל ניסיון להתיר את הסבך מותיר, לעיתים, את המילים ריקות מכל תוכן ואת הכאב הנפשי מדמם ללא תקנה, כמו במקרה של חסידת אומות עולם הפולניה שכל התרופות והטיפולים לא יכלו לדיכאון הקשה אליו שקעה: "ניסיונות האינטרפרטציה הפסיכולוגיים הדינמיים כבר לא התאימו… למדתי שיש גבול לרצון ולידע שלנו לרפא אותה בדרכים הפסיכולוגיות שעמדו לרשותנו… כאב החיים התגבר על הפסיכולוגיה… לא תמיד התיקון אפשרי" (עמ' 94-95).

שרייבוים גם אינה מתיימרת לתאר את המציאות מתוך עיני המטופל, אלא דווקא מתוך עיניה שלה, תוך הדגשת העובדה (הנותרת סמויה ברוב הנאראטיבים הטיפוליים האחרים) כי הטיפול מהווה מציאות זמנית, זמן מושאל בו הפסיכולוגית נדרשת להבחין בין התמקדות איכפתית במטופל, לבין התערבות חרדה בחייו. בכנות נוגעת ללב מספרת שרייבוים על היום בו הלכה ללווייה של מטופלת שלה, ונוגעת בעומק הבדידות והסתירה-הפנימית הגלומות בעבודת הפסיכולוג: "הבנתי שאיני שייכת לעולמה של דליה ושגם בחייה אף פעם לא הייתי שייכת אליו… אני שייכת לעולמם הפנימי [של המטופלים שלי] אך לא לחיים המציאותיים שלהם… ככל שאני מצויה באינטימיות עם המטופל שלי… הדברים מתרחשים בפיסת מציאות מושאלת שנוצרת ביני לבינו, במצב ביניים, מצב מעבר בלעדי לשנינו". אולם, ביחד עם התובנה הכואבת על הריחוק המובנה בתוך הקשר הטיפולי, מודעת שרייבוים ליתרונות הגלומים בטעויות מסויימות הנובעות מאנושיותו של המטפל: "גם היום אני נכנסת עם מטופל חדש למצבים שאולי לא הייתי
צריכה להכנס אליהם, מנסה להתגבר על הפחד והחרדה מפני דחייה והיעזבות, על הרצון להתגונן והצורך להיחשף, ועושה את עבודתי מהתחלה, לא מפנימה מספיק את מה שלמדתי באותו יום בלוויה של דליה" (עמ' 63-65).

פסיכולוגית בונה ארמונות בחול

שרייבוים מספרת על העבודה הטיפולית במהלך שלושה עשורים, החל משנות השישים ועד לשנות השמונים, ומתארת את תהליך יצירתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל. כמי שעבדה שנים רבות ב'שלוותא', שרייבוים מדגישה את חשיבותה של העבודה בבית חולים פסיכיאטרי המפגישה את המטפל באופן בלתי אמצעי עם מחלות הנפש, מספרת על מאבקי הכוחות בין הפסיכיאטריה לבין הפסיכולוגיה, ונוגעת בפסיכופתולוגיה הלאומית: ההתמודדות המתמדת עם טראומה ופוסט-טראומה, החל בשואה, דרך מלחמות ישראל וכלה בפיגועי טרור.

שרייבוים רואה בעבודה הטיפולית עבודת יצירה ללא התחלה או סוף, שמתקיים בה יסוד סיזיפי כואב של חזרה. הפסיכולוג המטפל כמוהו כאדם הבונה ארמונות בחול, מתבונן ביופיים ומודע לחורבנם הבלתי-נמנע. עבור המטפל, ערכה של עבודת היצירה הטיפולית אינו טמון בהכרח בתוצרים הניתנים לכימות, אלא בחוויה הפנימית של היוצר:  "הארמון לא התכלה, הוא נשאר בתוך האיש שיצר אותו" (עמ' 221).

דבורה שרייבוים, פגישה טיפולית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ", 9.11.05

%d בלוגרים אהבו את זה: