"אני מריח דברים מאז ומעולם, אך לפני אותו לילה מעולם לא ראיתי חיזיון. וזה היה הדבר האמיתי, אני אומר לכם, כולל שירת המלאכים ויראת הכבוד. מיד ידעתי מי היא. לא ביקרתי בכנסיה מאז שהייתי ילד, אבל ידעתי. זיהיתי אותה לפי הורדים והצבע הכחול של גלימתה…[כשנעלמה] ידעתי מה אני אמור לעשות: למצוא אותה, בכבודה ובעצמה, ולשרתה".
צ'סטר חי ברחוב. היכולת שלו להריח דברים שאחרים אינם מריחים היא הברכה והקללה של חייו. ברכה, משום שמדובר ביכולת חושית נדירה המאפשרת לו לחוות טוהר בצלילות. קללה, משום שהוא מזהה מחלות על גווניהן השונים, וחווה אמפתיה מבלבלת כלפי האנשים שאת מחלותיהם ומשאלותיהם הכמוסות הוא מריח : "מה הייתי אמור לעשות כשהרחתי את הריח הגופרתי של סרטן שחלות שהופרש מגופה של אישה שנראתה בריאה לחלוטין? איך הייתי אמור להתמודד עם המידע שאפי מסר לי?".
חוסר הידיעה כיצד להתמודד עם המצב החדש והלא מוכר, שהתרחש כמו מעצמו במהלך כתיבה מאומצת של תזה על צ'וסר, מביאה את צ'סטר אל הממסד הרפואי ואל הטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות. תרופות שנוטלות ממנו את הריחות ונותנות לו בתמורה חיי דמדומים של ידיים רועדות ותחושה של משקולות עופרת המונחות בראשו. במשך שנים ארוכות צ'סטר בוחר את החיים ברחוב על פני תחושה של מוות בעודו בחיים. עבור צ'סטר הריחות הם שער מעבר אל עולם המסתורין, העולם שמעבר למציאות היום יומית, נגיעה בנשגב.
החיזיון בו הוא רואה את פרנצ'סקה דאן, נערה העובדת בבית קפה המגיש ארוחת בוקר לחסרי בית, בדמותה של מריה הקדושה, מעניק לו נגיעה מוחשית באלוהי. אלא שבניגוד לציפיה, דווקא צ'סטר, ששפיותו מוטלת בספק, מגן על פרנצ'סקה מפני השיגעון הציבורי, המתהווה לכדי מהומה כוללת, מהרגע שאחד מחסרי הבית טוען כי "הבתולה הקדושה" ריפאה אותו.
זהו רומן ביכורים של ג'ניס האלוול. בראיון עם שירי לב-ארי ("הארץ", 24.11.04) מספרת האלוול: "התחלתי לכתוב את הספר מתוך צורך אישי לגלות משהו על טבעה של האמונה; מה פירוש הדבר להאמין במשהו שנמצא מעבר לשכל הישר, מה עוצמתי כל כך בזניחת מה שאנחנו יודעים ובאמונה שניגאל בדרך כלשהי. הסתכלתי על זה מנקודת מבט אישית ומשפחתית, אבל המישור הפוליטי הרחב יותר נכנס גם הוא לספר".
בהקשר פוליטי, מעניין לקרוא את הספר מתוך ידיעה שאמריקה מונהגת כיום על ידי נשיא שאמונתו הנוצרית מנחה את מדיניות הפנים והחוץ שלו, ומשמשת דלק למלחמת החורמה בין בני האור לבני החושך אותה הוא מנהל מאז הפיגוע במגדלי התאומים.
בהקשר משפחתי, הספר מציג משפחות פגומות בהן האב נעדר והאם חסרת מודעות בכל הנוגע למציאות החיים של ילדיה. עם ההצגה הראשונה של הדמויות נוצר ניגוד בין ריאה, אימו של ג'ונה, המאמינה אמונה עיוורת בקדושתה של פרנצ'סקה, לבין אן, אמה של פרנצ'סקה, מדענית המנהלת את חייה על פי עקרונות של רציונליזם טהור. עם התקדמות העלילה, משיכתה של ריאה לרוחניות מתגלה כמסע קניות בסופר-מרקט של הניו-אייג', שהחיבור בינו לבין הקפיטליזם האמריקאי הופך את כוחות המרפא של "פרנצ'סקה הקדושה" למטבע קשה העובר לסוחר, בהילולה צרכנית בה משמשת ריאה כספסרית ראשית.
המשיכה ההמונית אל בתה גורמת לאן לחוש בשלב כלשהו כאילו היא סובלת מנכות רוחנית: "רוחניות נראתה לי חשיבה לא הגיונית ולא ממוקדת. לרגע קט…נדמה שכולם יודעים משהו שאני לא יודעת. אולי הפגם נעוץ בי…". כמו אמה השיכורה של סיד, חברתה הטובה של פרנצ'סקה, שהאלכוהול מעוות את יכולתה להתמודד עם המציאות, כך חשיבתה הרציונלית של אן מעוורת את עיניה ומונעת ממנה לראות את המתרחש בביתה. רק לקראת סופו של הספר, מגלה אן את מה שהתרחש מתחת לאפה, ורואה בצלילות ישירה שהיא וריאה דומות יותר ממה שהיתה רוצה להודות: "רציתי להמשיך לתעב אותה, להמשיך לראות בה את מקור הרוע ששיבש את חיינו, אך כעת ראיתי משהו אחר. ראיתי שהיא באמת אהבה את ג'ונה. כן, היא החליטה החלטות גרועות. היו לה אינטרסים אנוכיים שקדמו לדאגה לבנה. וכעת היא שילמה את המחיר. בעצם התחוור לי שהיא לא כל כך שונה ממני".
שאלת קדושתה של פרנצ'סקה נותרת בלתי פתורה עד לסיומה של העלילה. הסיפור מסופר מארבע נקודות מבט מקבילות, הנשזרות יחדיו לרשומון כולל של חווייה הניתנת לפירוש כהתגלות אלוהית, התרחשות פסיכוטית או היסטריה המונית. קולם של אן, צ'סטר וסיד נשמע בגוף ראשון, יוצר הזדהות עם הדמויות אך בו זמנית מערער את אמינותן. נקודת המבט של פרנצ'סקה מדווחת בקולו שווה הנפש של מספר כל-יודע הנצמד לנקודת התצפית של הנערה שהפכה לפתע לקדושה מורמת מעם, נמנע מתיאורים רגשיים עזים, ויוצר ריחוק המאפשר בחינה מפוכחת של סוגיית ההתגלות האלוהית. נקודת התצפית המוגבלת, המסופרת בגוף שלישי, מלווה את תהליך השיכנוע העצמי בו מקבלת פרנצ'סקה על עצמה את תפקידה כקדושה, והולכת שבי אחר האמונה העיוורת שמקיפה אותה. התהליך מסתיים בהשפעת תרופות פסיכיאטריות והתפקחות אל תוך אובדן כואב, המובילים את פרנצ'סקה לויתור על אהבת ההמונים הממכרת והחונקת, ועל מעמדה כמושיעה.
בשעה שרוב הדמויות מתבצרות מאחורי מתרס האמונה או ההגיון, דווקא האב ז'רבה, כומר ישועי שנשלח מטעם הכנסיה הקתולית לבדוק את אמינותה של ההתגלות האלוהית, וצ'סטר חסר הבית, מתפקדים כדמויות שקולות המאזנות באופן אחראי בין הגיון לבין אמונה. "הכנסיה לעולם לא מביעה אוטומטית את תמיכתה בכל דיווח על נס או התגלות", מסביר ז'רבה לאן, המופתעת לנוכח בן הברית הבלתי צפוי, "המדיניות שלנו היא לבדוק את כל ההסברים האחרים לפני שאנחנו שוקלים את העל-טבעי. ברוב המקרים אנחנו מוצאים סיבות הגיוניות לדיווחים הללו".
צ'סטר, שהחיזיון שלו החל את מחול השדים סביב פרנצ'סקה, מצליח למצוא את דרכו אל מחוץ לחיי הרחוב לא בזכות נס, אלא מכח יכולתו להמשיך ולשאול שאלות גם לנוכח הפיתוי שבאמונה עיוורת. רכבת השדים של הריחות האנושיים, המובילה אותו לשיאים אך גם מרסקת אותו אל תהומות, מתחלפת בביטחון היציב של הריחות העדינים והמגוונים המתגלים לו במהלך הטיפול היום יומי בגינת ירק ביתית.
כמו בנשימה בה הנשיפה זורעת את זרעי השאיפה, כך החיפוש אחר הנשגב מתהווה על ידי שאלות היוצרות לעצמן תשובה בלבדית אחת או תשובות מגוונות רבות. צ'סטר, וכמוהו שאר הדמויות בספר, מוותר בסופו של יום על ההתעלות האקסטטית, האימה והשיעבוד, שבהתגלות אלוהית חד-פעמית, לטובת חלקת אלוהים קטנה ואישית, בה קשרים אנושיים ועבודה יום יומית מביאים התגלויות בפרטי הפרטים של מרקם השגרה, אותו הוא יוצר במו ידיו.
הקריאה בספר קולחת ונעימה בזכות תרגומה היפה של אינגה מיכאלי. האלוול נמנעת מליצור דיון מעמיק בסוגיות המורכבות אותן מעלה הספר, ומסתפקת בנגיעות כלליות במפגש בין קדושה ושיגעון, אמונה ומסחריות, רוחניות ומדע. למרות הפשטנות-לכאורה בה לוקה הספר, האלוול מצליחה להמלט מיצירת דמויות שטוחות וצפויות מראש, והספר טומן בחובו הפתעות מתונות ומידה מסויימת של גיוון.
התמונה:
The Annunciation, Memling Hans, 1430-1494
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 