jump to navigation

הפרדת הנפש מחור התחת 28 באוקטובר 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
trackback

בדיחה ידועה מספרת שכאשר אדם מדבר אל אלוהים הוא "מתפלל", אך כאשר אדם שומע את אלוהים מדבר אליו הוא "סכיזופרן". "שלישיית ניירובי" עוסק בקו הדק המפריד בין הגדרת שפיות לבין טירוף, במוגבלותן של הגדרות פסיכיאטריות אלה, באימה ובסכנה הטמונות בכאב נפשי, באדישותה של מערכת בריאות הנפש, בשיעמום שבשגרה היום-יומית, ביאוש הקיומי ובחירות הנתונה לכל אדם להניח לכאב ופשוט לחיות את החיים. הסיפור שג'ים קניפפל מספר הוא סיפור פשוט וכמעט נטול עלילה. לאחר ניסיון התאבדות כושל, מאושפז קניפפל במחלקה פסיכיאטרית סגורה למשך שישה חודשים. הספר מתאר את תהליך ההתבוננות של קניפפל בעצמו ובסובבים אותו החל מהרגע בו התעורר בבית החולים, לאחר שבלע כמות בלתי סבירה של כדורי הרגעה, כשהוא צורח את ניטשה בחרוזים, דרך ההארה הקיומית אותה הוא חווה במהלך האישפוז, ועד לפרידתו מהמחלקה הסגורה וחזרתו לחיים נורמטיביים.

בניגוד ל"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים", קניפפל אינו רוקם קשר טיפולי משמעותי ובעל השפעה מרפאה עם הפסיכיאטר המטפל בו, אלא חווה חוסר ודאות ותמיהה בנוגע למטרת השיחה השבועית האורכת עשר דקות בדיוק ומתנהלת בנוכחות אח משגיח. בשעה שב"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים", ברור כי איר, עולם המציאות החלופית של המטופלת דבורה בלאו, הינו יציר דימיונותיה ומחלתה (דבורה מאובחנת כסכיזופרנית),  קניפפל מציג בפני הקורא את סדרת האירועים שחווה בעקבות נטילת מנת יתר מכוונת של סמים בשישה פרקים, המשולבים במהלך העלילה ללא הסבר או פרשנות, ומניח לקורא לשפוט האם מדובר בחלומות בלהה, בהזיות פסיכוטיות או פשוט בחוויית חיים שונה, מבהילה אך בו זמנית מכוננת.

שאלת שפיותו של קניפפל נותרת בלתי פתורה ומתעתעת לכל אורך הספר. מצד אחד, קניפפל הוא דוקטורנט לפילוסופיה המתאר בבהירות ובהומור את מצבו הנפשי, ובוחן בגילוי לב מרשים ובצלילות נדירה את אירועי חייו בעבר והתנסויותיו במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בהווה. מצד שני, כאשר מבקר אותו ד"ר בוב רדן, עמיתו מהחוג באוניברסיטה, קניפפל מסביר לו ברצינות תהומית עד כמה מקשה עליו החדר שקיבל במחלקה הסגורה: "תראה איך הדברים פה מסודרים…לאן שלא תפנה אי אפשר לצעוד אפילו צעד קטן. הם תיכננו את המקום הזה כדי להוציא אנשים מדעתם, אתה קולט ? …תסתכל על החלונות ! ראית פעם חלונות כאלה ? והקירות – בכל החדר אין אף זווית ישרה מחורבנת אחת !" (עמ' 150). את זר הפרחים שהביא ד"ר רדן, בצירוף איחולי החלמה מכל סגל החוג, נותן קניפפל במתנה לאחות המחלקה ומסביר, "הם עלולים להיות מלאים עכברושים, וגם אם לא, הם כבר ימצאו דרך להרוג אותי" (עמ' 155).

סגנון הכתיבה של קניפפל מרוחק ויחד עם זאת מודע ונוגע ללב, משועשע וקומי אך בו זמנית נוטה לציניות החושפת רבדים אפלים ומשוננים של כאב. עם אישפוזו במחלקה הסגורה ברור לקניפפל שההחלטה בנוגע לשפיותו אינה בידו: "אי אפשר להסתלק מפה, אתה לא מחליט בשביל עצמך מתי הבראת. אתה נמצא פה מפני שרופא או שופט או המשפחה שלך אמרו שאתה צריך להיות כאן, ואי אפשר לצאת עד שרופא או שופט יגידו שאתה יכול לצאת. אתה כלוא" (72).

דרכו של קניפפל להתמודד עם המצב שנכפה עליו היא על ידי אימוץ עמדה של תייר-חוקר בעיצומה של תצפית אנתרופולוגית משתתפת: "הדרך לעבור את זה היא לשמור על קור רוח. הדרך לצאת החוצה היא להוכיח שאתה שפוי. והדרך להנות מזה היא להסתכל על כל זה כעל סתם עוד הרפתקה…כל זה הוא בגדר התנסות. כל זה הוא משהו חדש" (73).
הספר היחיד המצוי ברשותו של קניפפל הוא Écrits, אסופת מאמרים מאת הפסיכואנליסט הצרפתי ז'אק לאקאן. בהעדר תעסוקה אחרת (קניפפל לא מקבל טיפול תרופתי, אינו מוזמן למפגשי תרפיה קבוצתית או לסדנאות ריפוי בעיסוק), ובשל העובדה שעליו לקרוא את קובץ המאמרים לצורך סמינר, קניפפל מעביר את זמנו בקריאה, ועוד יותר מכך, בניסיון להבין את טיעוניו של לאקאן שנודע בכתיבתו הסתומה, מבלי להחמיץ את האירוניה המשתמעת: "כאן ועכשיו, דומה שהספר היה מתאים במיוחד, אפילו שלא הבנתי שום דבר מחורבן ממה שלאקאן דיבר עליו…ישבתי בכסאי, צפיתי בעולם נוזל סביבי, ומעת לעת ניסיתי לפענח את כתביו חסרי הפשר של לאקאן" (74-5).

תחושותיו של קניפפל בנוגע למצבו משתנות מגיחוך ופחד נוכח מה שנדמה בעיניו כמופע בידור המדרדר לעיתים לכדי סרט אימה גרוע, ועד לייאוש שבהילכדות בקומדיית אבסורד שחורה. בתשובה לרכבת השדים הרגשית אותה הוא חווה, קניפפל מאמץ שיגרה יומית קבועה הכוללת קריאה בקובץ המאמרים של לאקאן והתבוננות בתשומת לב באנשים המאושפזים איתו. את "מדריך לאקאן להדיוט" ממקם קניפפל במרכז הרומן, ולאחר מיפוי כללי של טיעוניו של לאקאן, שואל את עצמו האם "טיפול", המניח כי יש "בעיה" נפשית הדורשת "פיתרון", הוא באמת מה שנחוץ לו או שמא יש מקום לשנות שוב את נקודת ההסתכלות: "היה לי את לאקאן איתי – מגוחך ככל שיהיה לעיתים – וגם מנה (קטנה) של שכל ישר. זו היתה התחלה…חדלתי להיות אנתרופולוג. הייתי יותר מעין חוקר מערות, מנסה להתחקות אחר דרכי החוצה מתוך מה שהצטייר בעיני כשנכנסתי כמנהרה ישרה, ברורה, אבל הפך מפותל יותר ככל שהרחקתי פנימה" (130).

המוטיב החוזר של המראה מציג את ההתבוננות ככלי רב עוצמה המאפשר יצירת זהות יציבה, ובו זמנית חושף את האופן בו הפרשנות הניתנת לתוצרי ההתבוננות נתונה בסד של מוסכמות חברתיות, עיוותי תפיסה ואמונות אישיות, עד כדי כך שהשתקפויותיה של המראה הופכות לעיקר המחליף את המציאות. תיאורה הראשוני והגרוטסקי של האשה היושבת בכניסה למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה מקבל הקשר חדש ושונה כאשר קניפפל הופך מודע למראות המוצבות בחדרי האמבטיה במחלקה. במבט ראשון האשה, אותה יכנה קניפפל עדנה מאלייז בהמשך, מתוארת כמי ש"השיער הלבן והקלוש שלה הזדקר לכל הכיוונים, והפנים שלה היו תערובת מרוחה ועצובה של מסקרה וליפסטיק. זה נראה כאילו הקוסמטיקאית של המחלקה יצאה לחופש באותו שבוע, והגברת הזאת קיבלה רשות להתאפר לבד, אבל בלי להיעזר בראי. זה היה מרוח רק בערך בקרבת איפוא שזה היה אמור להיות. היא נראתה כמו ליצן שלא יצהיל מסיבת יומולדת של שום ילד" (57).

לאחר ביקור ראשון בחדר האמבטיה, קניפפל מבין מחדש את מה שראה: "[הראי] היה עשוי מפלדת אל-חלד ממורטת, לא מזכוכית, כדי שאי-אפשר יהיה לשבור אותו. הבבואה שנשקפה ממנו היתה עקומה, מעוותת, נוזלת. לא פלא שהאשה ההיא על הספה היתה מאופרת ככה. בראי כמו זה היא בטח נראתה לעצמה כלילת-השלמות" (71). בהמשך מתבקש קניפפל לאתר את שברי מראת הזכוכית בהם סוחרים-לכאורה המאושפזים במחלקה ובאחד מהם השתמש שותפו לחדר כדי לחתוך את ורידיו. ההקשר לתיאוריה הלאקאניאנית לא מאחר לבוא: "לאקאן העלה השערות שונות לגבי מה קורה כשתינוק רואה עצמו בראי כשלם, אבל השאלה שלי עכשיו היתה, מה קורה למבוגר שהראי הפנימי שלו – תפיסת האני שכל אחד נושא בחובו – מתנפץ למאה פיסות קטלניות בפוטנציה ? …כל מה שהייתי צריך לעשות זה לאתר למי יש את האישיות הכי מפורקת בחדר; מי מאיתנו הכי משוגע" (196). את התשובה הבוטה לשאלה זו, קניפפל כבר קיבל מעט קודם לכן מג'ק, מאושפז נוסף במחלקה, "כולם חושבים שאתה משוגע על כל הראש. תמיד קורא אותו ספר" (193).

ההתבוננות הממוקדת של קניפפל בעצמו ובסובבים אותו, והחיפוש הבלתי נלאה אחר הכרה רישמית בשפיותו החמקמקה, מביאים אותו לראיית הגיחוך שבניתוח-יתר של הנפש ההופך לגיבוב יומרני וחסר משמעות. בניסוחו הבוטה של קניפפל, פסיכואנליזה היא "פסיכו אנאל ליזה. הפרדת הנפש מחור התחת…רעיון גדול. אבל מה לעזאזל זה אומר ?" (199). את המסקנות המפוכחות של ההארה אותה חווה קניפפל במחלקה הסגורה, ואת הדרך המשעשעת המובילה אותו אל מקור האור, אותיר לקורא לגלות בכוחות עצמו. אסתפק רק בלומר שקניפפל אינו מחליף מראה (או בהקשרה הסימלי תיאוריה, אמונה או מוסכמה) אחת במראה שניה. הוא גם מוותר על החיטוט המתמיד בשאלה האם הבבואה המשתקפת בראי שמולו היא "נכונה", "שגויה", "טובה" או "רעה". הוא פשוט מניח למראה ולהשתקפויותיה ויוצא לחיות את חייו.

ג'ים קניפפל, שלישיית ניירובי. מאנגלית אמנון כץ. ידיעות אחרונות. 247 עמ'.

התמונה:
Salvador Dali, Soft Self-Portrait with Grilled Bacon, 1941

פורסם במוסף ספרות של "הארץ", 24.4.05

%d בלוגרים אהבו את זה: