jump to navigation

כישוף כושל מעבר לקשת בענן 22 באוקטובר 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרי הדרכה.
Tags: , , , , , ,
trackback

אחרי "הטאו של פו" ו"הטה של חזרזיר" של בנג'מין הוף, הנה מגיע "הזן של עוץ" של ג'ואי גרין. לכאורה, במרכזם של שלושת הספרים מצויות יצירות הנחשבות לקלאסיקה של ספרות הילדים בעולם המערבי, "פו הדב" ו"הקוסם בארץ עוץ", המפורשות לאור הטאואיזם והזן-בודהיזם. אולם, בשעה שעבור בנג'מין הוף הדמויות והאירועים שבספרי "פו הדב" משמשים כאמצעים להמחשת דרך החיים הטאואיסטית, ג'ואי גרין נופל בפח ההבטחה ומתחייב בפני קוראיו ש"גילוי הזן של עוץ יעזור לכם להבין את המטרה העליונה של חייכם ואת הפוטנציאל שלהם…יישום של עשרת השיעורים הרוחניים מעבר לקשת [בענן]…יעזור לכם לגלות את ה'אני' הרוחני שלכם ולהגשים את חלומותיכם" (עמ' 10).

ב"דרך הזן" מסביר אלן וואטס שאת הזן קל יותר להגדיר על דרך השלילה. הזן אינו דת או פילוסופיה, אינו פסיכולוגיה או סוג של מדע. הזן הינו "דרך של שיחרור"; דרך המתגלה באופן שלם בפני ההולך בה, אך חומקת ממי שמנסה לכמת אותה לכדי הוראות של עשה ואל תעשה בדרך אל ההגשמה העצמית. יותר משג'ואי גרין מוצא זן בארץ עוץ, הוא פוגש בה את דרך מחשבתו ומחזק אותה בעזרת מונחים זן-בודהיסטיים הנתלשים מהקשרם התרבותי ועוברים תהליך אמריקניזציה.

גרין מבסס את פרשנותו ל"קוסם מארץ עוץ" על גרסת הסרט משנת 1939 בכיכובה של ג'ודי גרלנד, ולא על ספרו של פראנק באום. בגירסת הסרט, עיר הברקת ירוקה כולה למעט סוסו מחליף הצבעים של נהג הכרכרה. בספרו של באום, לעומת זאת, עיר הברקת ירוקה משום שתושביה מרכיבים משקפיים ירוקים. הקוסם מגלה לדורותי וחבריה כי אנשי העיר מרכיבים את משקפיהם הירוקים זמן רב כל כך עד שהם בטוחים כי עירם אכן ירוקה.

תרגול הזן נועד לגרום למתרגל להסיר את משקפיו הירוקים. כלומר, להכיר בכך שמסגרות ההקשר בתוכן אנו מנהלים את חיינו צובעות עבורנו את המציאות בגוון מסויים ומונעות מאיתנו, לעיתים קרובות, מלהכיר ולקבל צבעים וגוונים השונים מאילו שאנו מורגלים לראות. הטעות אותה מנסה הזן להפריך היא האמונה שמסגרת ההקשר היא אמת מוחלטת. ידיעותיו של ג'ואי גרין בזן אינן גורמות לו להסיר את משקפיו. למרות הציטוטים היפים מהטאו טה צ'ינג (ספר המציג את עקרונות הטאואיזם, אחת המסורות מהן התפתח הזן), גרין ממשיך לפרש את המציאות כפי שהיא צריכה להיות מבעד למשקפי השקפת העולם האמריקאית, ומכמת התפתחות אישית למדדים של הישג.  הזן בעוץ של גרין כמוהו כסוס האקזוטי המחליף צבעים בעיר הברקת; יוצא דופן בתוך כל הירוק, אך לא משנה דבר.

ניקח למשל את מוסר ההשכל שצריך הקורא להסיק מהטורנדו הסוחף את דורותי לארץ עוץ, המופיע בפרק הנקרא "אנחנו כבר לא בקנזס". ג'ואי גרין טוען כי "הבחירות של דורותי בקנזס הופכות את חייה לעגומים ואפורים, עד שהם יוצאים מכלל שליטה כמו טורנדו" (עמ' 11). הנחת היסוד בדבריו היא שיש קשר ברור של סיבה ותוצאה בין מעשים לבין תולָדות. בהמשך לכך, בחירות שגויות מוליכות לאובדן שליטה. הפתרון, לפי גרין, מצוי במודעות לדפוסים השגויים המנחים את הבחירות הלא מודעות שאנו מבצעים: "כאשר [דורותי] מתחברת לטאו ומגלה את ה'אני' האמיתי שלה [כלומר, מפתחת מודעות], היא יכולה לשלוט בחייה…ולהשיג סאטורי [חוויית ההארה בזן]" (עמ' 18). בכך מאמץ גרין את מימד המודעות-התעוררות המצוי בזן, אך מתעלם מהשורשים הבודהיסטים שלו, ונלכד במלכודת ההכרה. ההכרה האנושית נגועה בצורך מתמיד לשלוט במציאות ולארגן אותה בדפוסים מובנים. אחד הדפוסים המארגנים הוא סיבה ותוצאה. גרין יוצר קישור על פיו "הארה" (או שיחרור) הינה "הישג" המאפשר "שליטה". או במילים אחרות, מודעות הופכת לאסטרטגיית שליטה בעולם נטול ודאות הנתון לשינוי מתמיד, והשיחרור הופך להישג שיש לרדוף ללא לאות. זן ? לא. רוחניות בעשרה שיעורים ? בהחלט כן. כללים קלים לעיכול בנוגע למרדף אחר האושר אותו מגדירה הצהרת העצמאות האמריקאית כזכותו של כל אדם.

"הקוסם מארץ עוץ" הינו פנטסיה אסקפיסטית. דורותי בורחת מהעולם האפרורי של קנזס אל הצבעוניות הקסומה של עוץ, מהקושי שבהתמודדות עם מציאות מגבילה אל השיחרור שבארץ בה דומה שהכל יכול לקרות. קנזס, המוצגת בסרט בצבעי שחור-לבן, מוצבת כניגוד לצבעוניות הקאמפית של ארץ עוץ, עתירת הדמויות והתלבושות. אולם, גם המציאות הפנטסטית בעוץ לא מצליחה למלא את משאלותיה של דורותי. כמעט מיד עם הגיעה לארץ עוץ מבקשת דורותי לשוב הביתה, אל קנזס האפורה.

במאמר אישי על הסרט "הקוסם מארץ עוץ" תוהה סלמן רושדי מדוע דורותי רוצה כל כך לשוב הביתה. קנזס האפרורית הינה מקום של עוני ועגמומיות, טוען רושדי, היתכן שזהו הבית ש"אין כמותו" ? בהמשך המאמר מתוודה רושדי, שהסתתר באותה תקופה מפני גזר דין המוות שהוציאו מנהיגי דת איסלמיים על מחבר "פסוקי השטן", כי יחסיו עם ה'בית' (כמושג וכחוויה) הפכו מורכבים ובעייתיים. עבור רושדי, יכולת השינוי הגלומה בנעלי האודם היא-היא הבית. בית אינו רעיון של קביעות אלא דווקא של שינוי; הבית אותו אנו יוצרים, הבית שמחוללות הנסיבות, או שבוראים עבורנו אחרים. בניגוד לג'ואי גרין, רושדי לא מתיימר לפתוח בפני קוראיו מערה של אוצרות, אלא מציג בפניהם את התנסויותיו בדרך הלבנים הצהובות, ומותיר אותם חופשיים לתור את דרכם ללא הבטחה להגשמה עצמית. מורה זן שלא מדעת.

הזן של עוץ, ג'ואי גרין. תרגום: לילך פרידמן. הוצאת ידיעות אחרונות. 111 עמ'.

פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 17.9.03

התמונות:
"עיר הברקת" ו"נעלי האודם", מתוך אתר "הקוסם מארץ עוץ" של האחים וורנר

%d בלוגרים אהבו את זה: