אביבה קרול כותבת במוסף יום שישי של "גלובס" על התופעה המתרחבת של מלוניות ליולדות ("סוויטה בייבי", 26.5.05). בית חולים ליס מצטרף לבית חולים שיבא ופותח מלונית חדשה ליולדות. אחריו כבר מתכוננים להצטרף לחגיגה בית חולים בילינסון, בית חולים רמב"ם ובית חולים הדסה עין-כרם, וכמו שאומר השיר הידוע, זוהי רק ההתחלה של הפרטה בפועל של שירות רפואי בסיסי, העומדת בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

"על-פי הנחיית משרד הבריאות [יולדות] אינן יכולות לצאת מהשגחה רפואית לפחות [למשך] 48 שעות, וכאשר עומדת בפניהן האפשרות לעבור מחדר של שתיים-שלוש יולדות על כל משפחותיהן לחדר פרטי מאובזר ומצויד, רבות מהן בוחרות בה".

"יולדות הן קהל שבוי", מסכמת קרול וקובעת, "למעשה, יולדות הן מקור ממון בלתי נלאה".

"זו הבחירה של היולדת להתפנק" טוען פרופ' רוטשטיין, מנכ"ל בי"ח שיבא. "אני לא מבין אותך כאישה, מדוע את מתקוממת נגד זה שאישה שיש לה אמצעים רוצה להיות בחדר לבד עם בעלה", מתמם ד"ר משה משיח, מנהל בי"ח וולפסון.

 

כשאת אומרת "בחירה" למה את מתכוונת

יש בחירות שאינן פתוחות בפני נשים בארץ, אלא אם כן הממון מצוי בידן, או שהאידיאולוגיה בוערת בעצמותיהן. בתי החולים מקבלים 6,799 ש"ח עבור מהלך הטיפול ביולדת. יולדת הבוחרת "להתפנק" במלונית תשלם כ- 1,300 ש"ח עבור לינה וארוחת בוקר. המשמעות בפועל היא שבית החולים מקבל תשלום כפול מביטוח לאומי ומהיולדת.

לעומת זאת, יולדת הבוחרת ללדת בבית לא תקבל כל החזר מביטוח לאומי, תממן את התשלום למיילדת מכיסה, ועל מנת לקבל את מענק הלידה תאלץ להגיע לבית חולים תוך 24  שעות ממועד הלידה. רוב בתי החולים בישראל לא מאפשרים לאישה לבחור את המיילדת שתלווה אותה במהלך הלידה, ואלו שכן מאפשרים בחירה שכזו גובים עבור שירותי המיילדת תשלום נוסף. גם כאן מדובר בתשלום כפול על שירות עליו מקבל בית החולים תשלום מביטוח לאומי.

רוב בתי החולים אינם מאפשרים ליווי של דוּלוֹת, ובמקרים רבים נאלצת היולדת להציג את הדוּלָה כאחות או כחברה. בכלל בתי חולים לא מחבבים נשים העומדות על דעתן, ומעדיפים שהיולדות יקבלו בהכנעה את הפרוטוקול הרפואי ולא יבלבלו את המח. ברבים מבתי החולים ניתן להכנס לחדר היולדות רק בליווי של מלווה אחד, ואז נדרשת היולדת להחליט בין הדולה לבין בעלה.

מישהו אמר "בחירה" ?

 

בחירה : מגבלות, אשליות וכפיה

בכלואות* בוחנות הלנה מישי ונעמי כאהן את המושגים "בית", "טבע" ו"בחירה" בהקשרם התרבותי ביחס לפיריון ואי-פיריון. מישי וכאהן מציגות את האירוניה החבויה באשליית "הבית שבתוך בית החולים" המוצגת בפני יולדות המשתכנות במלונית הצמודה לבית החולים, זוכות ל"ביות" מלא של התינוקות, ויולדות בחדרי לידה המצויידים באביזרים המאפשרים לידה "טבעית".

מראית העין של הבית מעתיקה את הביטחון המשוייך לבית אל תוך הסביבה הרפואית, מצביעה על הסכנות האפשריות הטמונות בלידה ורומזת על הגבלתן של נשים לסביבת הבית באמצעות הדרישות החברתיות המנוגדות בנוגע לנשיות ולאימהות.

מישי וכאהן אינן חוסכות שבטן גם מהדיונים הפמיניסטים בנוגע להריון, לידה ואמהות. עבור הפמיניזם המטריארכלי (המדגיש את ייחודה של האישה כמי שמסוגלת ליצור חיים), לידת בית מוצגת כבחירתה של האישה המשוחררת, והבית נתפס כאתר בו האישה היא אדון לגופה. האישה מוצגת כמי ש"מחוברת" לגופה, כמי שבנויה ללידות, וכפועל יוצא כמי ש"יודעת" באופן אינטואיטיבי כיצד ללדת ואינה זקוקה לעזרת מוסדות כדוגמת בית חולים. כפועל יוצא, אישה היולדת בניתוח קיסרי או בעזרת זריקת אפידורל נחשבת לאישה "פחותה", המתכחשת לעצמיותה.

נאראטיב העל של "זכות האישה לבחור" (רופא, בדיקות שונות במהלך ההריון, לידה בבית חולים או לידה בבית, החלמה במלונית לאחר הלידה) מעמעם מלכתחילה את מורכבותה של הבחירה. נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נשים שמצבן הבריאותי אינו תקין או שחל שיבוש כל שהוא במהלך ההריון שלהן, מוגבלות מראש באפשרויות הבחירה העומדות לפניהן, והנאראטיב התרבותי המכתיב בחירה מסוג מסויים מאוד אינו מציאותי עבורן. מתוך ראיה זו, הבחירה עשויה להפוך לעול כשם שהיא יכולה לאפשר תחושת חופש. ביחד עם הבחירה מגיעה תחושת אחריות היוצרת במקרים מסויימים תחושת אשמה. לעיתים, הבחירה עצמה מונעת על ידי לחץ חברתי (פטריארכלי או מטריארכלי) ולא על ידי אוטונומיה. ומעבר לכך, מהרגע שמתבצעת בחירה, היא קובעת במידה רבה את מהלכן של הבחירות שיבואו אחריה.

הפיקפוק ביציבותם של המושגים "בית", "טבע", ו"בחירה" לא נועד לערער עליהם אלא להרחיב את גבולותיהם. מהרגע ש"בית" אינו מסמן רק ביטחון הטרוסכסואלי של המעמד הבינוני, נפתחות אפשרויות של בתים שונים הכוללים מערכות יחסים ייחודיות ותנאים כלכליים מגוונים. ההליכה מעבר למשוואה "אמהות = טבע" פותחת שיח עשיר יותר בנוגע לאפשרויות הגלומות בנשיות. הצגת המגבלות הפיזיות, החברתיות והכלכליות המשפיעות על בחירות שונות להן נדרשת אישה בהריון עשויה להקל ולעדן את משא האחריות והאשמה המוטל על האמהות שבדרך.

*Helena Michie and Naomi R. Cahn, Confinements : Fertility and Infertility in Contemporary Culture (1997).