לכל עם יש מסורת מיתולוגית משלו על האופן בו נוצרה מערכת החוק והמשפט.

במיתולוגיה היוונית מסופר על האלה אתנה, שמייסדת מערכת משפטית שדנה במקרי רצח. האֵרינִיות נולדו מתוך דמו של אורנוס, ונקמו במי שסטה מחוקי הסדר המקובל. נקמה היא צידו האפל של הצדק בכך שהיא מובילה למעגל דמים שאין לו סוף. כאשר האריניות רודפות את אורסטס, האלה אתנה מכנסת חבר מושבעים על גבעת ארס (אוראופגוס) השופט ומכריע בעניינו. בכך יש מעבר מנקמה הנתונה בידי אלים, למשפט הנתון בידי בני אדם.

במצרים האלה מאעת היא אלת הצדק, שייצגה איזון קוסמי. החוקים שיצרו האלים שמרו על העולם ומנעו חזרה אל הכאוס. פרעה היה הנציג האנושי שתפקידו היה לשמור על האיזון שיצרו האלים. בהקשר זה עבירה על החוק לא נתפסה רק כפגיעה בחברה, אלא כפגיעה בחוקים המהווים בסיס לקיום העולם.

במסופוטמיה, חוקי חמורבי נמסרו למלך על ידי שַמַש, אל השמש. לפי האמונה, השמש רואה הכל, ולכן מגנה על האמת והצדק. העובדה שהחוקים ניתנו למלך על ידי האל העניקה לחוקים ביסוס אלוהי, והפכה אותם לנצחיים.

בפרשת יתרו מוגדרת מערכת המשפט, וניתנות עשרת הדיברות. החוק עובר מידי האל, לידי בני אדם, הנבחרים לתפקיד בשל נאמנותם לאמת וניקיון ידיהם. החוק נובע מהאל, אולם המשפט נתון בידי בני אדם, ונתון לפרשנות אנושית.

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע

יתרו מגיע לפגוש את חותנו, משה. לאחר שהם משוחחים, משה חוזר אל שגרת יומו: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. יתרו צופה בחתנו העובד ללא לאות בשירות העם ושואל אותו: מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ? משה עונה שהעם בא אליו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים, והוא נותן מענה ושופט בין איש לרעהו ומלמד את חוקי האלוהים. יתרו,  שניחן בעיניים טובות, אומר למשה: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

רשב"ם מפרש את דברי משה בכך שמשה ראה עצמו כמי שמייצג את העם בפני אלוהים, משום שהעם אינו יודע כיצד לדבר אל האל: "כי יבא אלי העם לדרוש אלהים: כלומר אני לבדי צריך לשאל אלהים ואין בהם רגיל לדבר אל אלהים כי אם אני לבדי."

זהו דגם של מנהיגות היררכית, בו המנהיג הוא הצינור היחיד לדברי האל. יתרו מציע למשה דגם מנהיגות מבוזר ודמוקרטי יותר, דגם ממשל בו השופטים ילמדו את העם משפט, מעין ערכאה משפטית ראשונה, ומשה יכריע בסוגיות מורכבות, מעין ערכאה משפטית שניה: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם.

משה המנהיג היחיד, ריכז בידיו את החוק ואת המשפט. יתרו מזמין את משה לעבור למודל משפט מבוזר יותר, המחלק מטלות, סמכויות ואחריות. זהו מעבר מנביא יחיד סגולה וכריזמטי, לשופטים אנושיים, הנבחרים לתפקיד על ידי בני שבטם, משום שהם ניחנים בתכונות ראויות: יראי אלוהים, דוברי אמת, אנשי חיל שידיהם נקיות והם שונאים בצע כסף.

עָלִיתָ לַמָּרוֹם  לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם

לאחר בחירת השופטים, מתואר מעמד הר סיני. מעמד התגלות אלוהית במהלכו ניתן החוק משמים. המשפט נתון בידי בני אדם, וככזה נתון לפרשנות ולשיקול דעת. החוק האלוהי, עשרת הדיברות, ניתן בהתגלות אלוהית רבת הוד והדר.

הר סיני עטוף עשן ואש: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן. משה עולה אל ההר, ומקבל את עשרת הדברות, שהם חוקי האל החקוקים על שני לוחות הברית. משה, הגיבור האנושי, עולה אל ההר כדי להביא לבני האדם את מתנת החוק המבטיחה חירות וסדר. בשונה מפרומתאוס, שגנב את האש מהאלים, והעניק אותה במתנה לבני האדם, משה מקבל את החוק מהאל, ומביא אותו כמתנה לבני ישראל: עָלִיתָ לַמָּרוֹם… לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים סח, יט).

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –  עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי

אלוהים מציג עצמו כמי שנתן חירות לבני ישראל: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. מכאן, שהחירות נתונה לאדם כמתנת האל. השמירה על החירות, נתונה בידי בני האדם ומערכת המשפט שיצרו. כאשר מגיע משה ועומד מול פרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל הוא מדבר בשם אלוהים: כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות ט, א). בדרך כלל מצטטים "שלח את עמי" אולם, למה הכוונה "ויעבדוני"?

מנקודת מבט דתית הכוונה היא לעול מצוות, ובהקשר זה "עול," מחוייבות או הכרח, עומד בניגוד ל"דרור," החירות לעשות מה שנרצה, או פריקת עול.

יהודה הלוי מפרש את המתח בין עבדות לחירות בשיר "עבדי הזמן": עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי. מנקודת מבט חילונית, עבדי הזמן הם מי שמשועבדים לטרדות היומיום, מי שנתונים כל כולם בעולם החומר וההכרח. האדם הבוחר בחיים של מודעות, המוצא מקום בנפשו לנסוק לעולם הרוח, הוא חופשי לבחור.

עשרת הדיברות נחלקות בין חוקים המתייחסים אל האל, לבין חוקים המתייחסים ליחסים בין בני האדם: כבד את אביך ואת אימך, לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, לא תחמוד, לא תענה ברעך עד שקר. אלו החוקים השומרים על החירות. מכאן שהחירות אינה פריקת עול, ואינה כניעה לדחפים. זוהי בחירה מודעת ומושכלת לשמור על החוק ולכבד את המשפט.

לגרנה (1724-1805) מצייר את הצדק בדמות אישה, לצד תמימות בדמות ילד, וזהירות בדמות אישה בוגרת. באופן מסורתי הצדק הוצג בדמות אישה עיוורת, האוחזת מאזניים וחרב, המייצגים איזון וסמכות החוקית. בציור של לגרנה, הצדק גלויית עיניים והחרב ניטלת מידה על ידי התמימות. הציור מציג גישה חומלת וחכמה המעדיפה שיקול דעת על פני דין נוקשה ומעניש.

Feature Photo: Louis Lagrenée (French, 1724–1805), Justice Disarmed by Innocence and Applauded by Prudence, 1766. Princeton University Art Museum