פרשת שמות מתחילה את סיפור העבדות במצרים. הסיפור מתחיל עם פרעה שמשעבד את בני ישראל, מעביד אותם בעבודת פרך ומטיל עליהם גזרות שונות. המשך הסיפור בסיפור יציאת מצרים והתגבשותם של שבטי ישראל לעם אחד.

המשמעות שאנו נותנים לסיפור מושפעת מאוד מנקודת ההתחלה שלו. בני ישראל בפרשת שמות מוצגים כמי שאין להם השפעה על החלטותיו של פרעה. מצבם משתנה מן הקצה אל הקצה כאשר עולה פרעה: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. המעבר לעבדות מתרחש כהרף עין, כתוצאה מחוסר האמון של פרעה בנוגע לנאמנותם של העברים והחשש שמא יחברו לאויבי מצרים: וַיֹּאמֶר [פרעה] אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו

אם מתחילים את הסיפור מפרשות קודמות בהן מסופר על ירידת יעקב ובניו מצרימה, ועל שלטונו של יוסף כמשנה לפרעה, מתגלה סיפור אחר: הרעב בארץ מביא את יעקב ובניו לרדת למצרים. לאחר תהליך ארוך ונפתל, יוסף מגלה לאחיו את זהותו, ומושיב אותם בארץ מצרים ודואג לכל מחסורם: וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

באותו הזמן שורר רעב כבד בארץ: וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. בשנה הראשונה יוסף מוכר את הלחם בכסף: וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. בהמשך השנה, כאשר נגמר הכסף, והרעב עדיין כבד, יוסף מקבל מקנה, בקר וסוסים בתמורה ללחם: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִיא.

בשנה השניה, הרעב נמשך, ולאנשים אין במה לשלם, והם מוכרים את אדמתם ובהמשך את עצמם, על מנת להציל את חייהם: וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.

לכאורה האנשים מוכרים את רכושם, את אדמתם, ולבסוף את עצמם מרצונם החופשי: לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. אולם, במצב של רעב כבד, איזו ברירה נותרה להם?

רק שתי אוכלוסיות נשארות מוגנות מרעב ומסכנת העבדות: כהני מצרים, ובני ישראל. הכהנים מוגנים משום שמזונם מובטח על ידי פרעה, חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, ולכן לא נאלצו למכור את אדמתם: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. בני ישראל מוגנים על ידי יוסף, שנתן להם את ארץ גושן והוא דואג למזונם ולכל מחסורם: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

מצרים בית עבדים

הרעב הכבד הביא לשינוי חברתי במצרים. רוב העם מכר את כל רכושו תמורת לחם, ובהמשך מכר גם את אדמתו והפך משועבד לפרעה. העם המצרי הפך לאריס על אדמתו, חמישית מהתבואה נימסרת לפרעה, ובשאר התבואה הם מתקיימים: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. מנגנון האריסות משמר את עבדות מצרים והופך אותה לבית עבדים.

שני מעמדות נותרים בעלי רכוש, זכויות ומעמד: כהני מצרים ובני ישראל. בהמשך, לאחר מות יוסף, מתערער מעמדם של בני ישראל, וכאשר עולה פרעה חדש לשלטון, הם מאבדים את זכויות היתר שלהם והופכים גם הם לעבדים.

בהקשר זה אפשר לטעון שיוסף מכשיר את הקרקע לעבדות העתידית של בני ישראל במצרים. אפשר לראות את סיפור עבדות מצרים מתוך הקשר של שכר ועונש. בהסבר הזה העבדות היא עונש על חטאים שחטאו האבות. מכיוון אחר, אפשר לראות את סיפור עבדות מצרים מתוך הקשר של לימוד. סיפור הרעב במצרים הוא סיפור בו המצוקה של החלשים והעניים מנוצלת על ידי השלטונות על מנת לצבור כח ועושר. רק אנשי הדת, ומי שמקורבים לשלטון, נשאר מוגן מפני האסון, והכח והעושר נמצאים בידי מעטים.

מה אפשר ללמוד מהעבדות?

העבדות מוזכרת כבר בנבואה לאברהם בברית בין הבתרים: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. לאחר יציאת מצרים, בחוקים והציווים הניתנים לעם ישראל, התורה מזכירה במקומות שונים את הציווי לזכור את העבדות: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. סבל העבדות, חוויית הארעיות, מיועד לעורר אותנו למודעות חברתית חומלת וצנועה. זכר העבדות משמש כבסיס לחוקים חברתיים שונים ביניהם הציווי לדאוג ליתום ולאלמנה, ובהשאלה לשכבות החלשות בחברה; הציווי על שנת שמיטה ושנת יובל מונע מצב של מכירת אדמות או עבדות לצמיתות בעקבות מצוקה כלכלית; הכהנים והלויים זכאים לתרומות ולמעשרות, אך אינם בעלי אדמות. יש להם מעמד דתי, אולם יש ביקורת על אנשי דת המשתמשים במעמדם על מנת לצבור רכוש.

כיצד אנחנו מגיבים במצבים של מצוקה וסכנת חיים? האם אנו הופכים לרודנים הרומסים את החלש? או שהסבל מעורר אותנו למודעות ולפעולה של חמלה?

Feature photo: Joseph, Overseer of Pharaoh’s Granaries (1874), by  Sir Lawrence Alma-Tadema (1836-1912).