יש סיבות רבות לבכי. אנו מזילים דמעות מתוך עצב או התרגשות, בוכים מתוך אכזבה או כאב. לעיתים הכאב כבד מנשוא, עד כדי כך שהדמעות זולגות ללא מעצור ואנו בוכים בכי מר וכואב, בכי תמרורים. על יוסף מסופר שבכה שמונה פעמים. בכל הפעמים יוסף בוכה בעקבות המפגש המחודש עם אחיו, והבכי הוא בכי של התרגשות ושל תקווה, בכי של שברון לב והתפכחות.

וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ

יוסף מזהה את אחיו המגיעים כדי לשבור שבר במצרים. בני יעקב לא מזהים את אחיהם, בעל החלומות,  שזרקו אל הבור. יוסף דורש מהאחים שיביאו את בנימין, אחיו הצעיר. כאשר מגיע בנימין למצרים, יוסף מפליל אותו בגניבת גביע, ודורש שישאר במצרים  כעבד. באמצעות בנימין, יוסף משחזר את גניבתו ומכירתו לעבדות. הוא בוחן את הנאמנות של אחיו, בודק האם השתנה דבר מה ביחסם של האחים לבני רחל.

יהודה משתף בגילוי לב את המשנה לפרעה בטרגדיה של משפחת יעקב: העובדה כי יעקב מעדיף את בניה של רחל, אשתו האהובה, על פני כל בניו האחרים, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ של בנימין. בשונה מהמקרה של יוסף, בו קנאתם של האחים הובילה אותם לסלק את יוסף ולשקר ליעקב, במקרה של בנימין יהודה אינו מעז לגזול מאביו את בנו האהוב האחרון. יהודה מבקש לשמור על הנער, על מנת לגונן על אביו מפני כאב האובדן, ומציע את עצמו כעבד תחת בנימין: אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?

וְעַתָּה כְּבואִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאולָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

בדבריו יהודה מוכיח את נאמנותם של האחים לאביהם ואת המידה בה השלימו עם אהבתו של יעקב לבניה של רחל. יותר מאשר הבעת חרטה על העוול שעשו ליוסף בעבר, דברי יהודה מעידים על השלמה עם המציאות. יהודה מכיר בכך שיעקב אוהב את בנו הצעיר יותר מאשר את שאר הבנים. הוא אינו מתקומם או כועס, אלא מגונן על בנימין מפני פגע, ומציע את עצמו כעבד במקומו.

ולא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה

דברי יהודה מביאים את יוסף אל בור של כאב בלתי צפוי, והוא בוכה: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּתֵּן אֶת קולוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם. אולי יוסף שואל עצמו בכאב מדוע עליו נגזר להמכר לעבדות ואילו אחיו בנימין זוכה להגנת אחיו. יתכן שהבכי הוא בכי של הקלה על השינוי שהתרחש, ויש בו שמחה מהולה בעצב על כך שנחסך מבנימין הסבל שהיה מנת חלקו של יוסף. אולי הבכי הוא בכי של כאב על השנים שאבדו ועל מה שלא ניתן להשיב.

הרשב"ם מפרש וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק: עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו. כלומר, במהלך שהותו במצרים יוסף סיגל לעצמו איפוק, מעין מסכה שהגנה עליו, ועזרה לו לפעול בדרך עניינית. עכשיו, במפגש עם אחיו, עם הגילוי המפורש של אהבת יעקב לבנימין, ומה שנדמה כמו השלמת האחים עם  המצב של האפליה, המסכה נופלת מעל פני יוסף, והוא נותן קולו בבכי. בכי מתפרץ הנשמע ברמה.

בכל המצבים הקשים בהם היה יוסף לא בכה. הוא לא בכה כאשר אחיו הטילו אותו לבור, הוא לא בכה כאשר מכרו אותו לעבד, הוא לא בכה בבית פוטיפר כאשר העלילו עליו עלילת שווא, והוא לא בכה כאשר שהה בבית אסורים. אולם, כאשר אחיו מגיעים למצרים, כשהם נזקקים לו, יוסף לא יכול להתאפק, ובוכה בקול רם עד כדי כך, שקול בכיו נשמע ברמה: וַיִּתֵּן אֶת קולוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם.

המדרש מפרש את בכיו של יוסף כבכי המעיד על פיוס אמיתי וסליחה מלאה, ומקביל בין בכיו של יוסף לבין גאולת ישראל: ויתן את קולו בבכי כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיה לא) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם (בראשית רבה צג, יב).

אולם, אם יוסף מתפייס בלב מלא, הרי שאחיו עדיין לא מסוגלים לקבל את בעל החלומות בנפש חפצה וללא משקעי העבר. כאשר יוסף מגלה את זהותו בפני אחיו, אחיו נרתעים לאחור בבהלה: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה… וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. המפגש בין האחים אינו מפגש מאושר, אלא מפגש עליו מאפילים צללי העבר. יוסף מנסה לנחם את אחיו על ידי הסבר לפיו המעשה האכזרי של מכירתו, הוביל לכך שביכולתו להציל אותם מרעב: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם

הרמב"ן שואל מדוע במהלך כל השנים בהן חי במצרים, יוסף מעולם לא יצר קשר עם אביו: אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו? (רמב"ן על בראשית מב, ט). 

בעלי התוספות מפרשים כי יוסף שמר על שתיקתו כל השנים משום שלא רצה לבייש את אחיו ולהלבין את פניהם, ועוד יותר מכך, לא רצה לגרום לשבר ביחסים בין אביו לבין אחיו, דבר שהיה מצער את אביו אף יותר: אם היה מגיד לאביו, היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו זה לצפון וזה לדרום מרוב פחד שייראו שיהרגם, ונמצא אביו מצטער עליהם וגורם צער גדול לאביו. ולכך המתין עד שבאו אחיו אצלו, ונתגלה להם תחילה, ופייסם בדברים ושאין בלבו עליהם (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית מב, א).

אותה החמלה שהביאה את יוסף לשמור על שתיקתו, מביאה אותו להעניק לאחיו הסבר שיניח את דעתם וימנע מהם דאגה. ואולי ההסבר הזה גם מקל עליו לקבל את הסבל שעבר בכל השנים בהם היה במצרים.

האמירה, הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, מפרשת את סיפורו של יוסף מתוך ראיה של הכל לטובה: כלומר, כל הסבל התקיים מתוך כוונה לסיום שכולו טוב. הסוף הטוב אמור למחות את הכאב והסבל שהיו כרוכים בדרך השגתו. אולם האחיזה בסוף הטוב, אינה מבטיחה חיי אושר, אלא חיים של פחד שמא הטוב יעלם.

כאשר הוא פוגש את אחיו יוסף נזכר בחלומותיו. הנער שחלם את החלומות אולי הסתחרר מההבטחה להיפוך הכוחות בין אחיו הבוגרים לבינו. הגבר הבוגר, שהחיים זימנו לו מעמד בו אחיו משתחווים לו, ומגשימים בכך את חלומות נעוריו, מודע עד כאב לסבל שהיה כרוך בהגשמת החלום, חלום שאולי מעולם לא ביקש לעצמו, ובדיעבד אולי היה מוותר עליו.

Photo by Zachary Kadolph on Unsplash