פרשת שלח לך נפתחת בסיפור המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן. הפרשה מסתיימת במצוות ציצית הכוללת את האיסור: לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

מה המשמעות של 'לתור' בחיינו אנו?

המרגלים נשלחים לתור את הארץ. למה הכוונה לתור? כאשר אנחנו מטיילים כתיירים, אנחנו מתבוננים בארץ מתוך סקרנות ופליאה. אולם, ההנחיות של משה מכוונות גם לשיפוט ולריגול: וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא [או] הֲרָפֶה? הַמְעַט הוּא אִם רָב? וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה?

תשובות המרגלים משקפות את שתי דרכי ההתבוננות. המרגלים מביאים מפרי הארץ ומצהירים: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא. כלומר, הארץ טובה ויש בה שפע. אולם, המבט השופט לטוב ולרע, הוא גם מבט המונע מפחד ומחוסר וודאות, מה שמוביל את המרגלים להכריז: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ… הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא.

רוב המרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה. במובן מסויים, השיפוט הנחרץ והשלילי על הארץ מעיד על הדוברים יותר משהוא מעיד על הארץ. הדוברים לא מאמינים ביכולתם לכבוש את הארץ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. 

דעת המיעוט בקרב המרגלים שונה ומונעת ממבט שונה, המדגיש את הטוב ולא את הרע, ויותר מכך, מייצג אמונה וביטחון במקום פיקפוק והיסוס. אל מול הטענה, לֹא נוּכַל! עונה כלב בן יפונה: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. 

מצוות ציצית מנומקת על ידי איסור: לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. ספרי מפרש "ולא תתורו … אחרי עיניכם – זו זנות, שנאמר [וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו] אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי" (ספרי על במדבר טו, לט).

המבט המשוטט, תָתֻרוּ, הוא מבט שיש בו פוטנציאל לאהבת אמת, או מבט שיש בו תשוקה וחיפוש אחר סיפוק מיידי. שמשון המבקש את סמדר לאישה, נמשך אחרי יופיה ומבקש סיפוק מיידי, מבלי לחשוב על משמעות מערכת היחסים בעתיד. זהו מבטם של המרגלים הרואים את שפע הארץ ונמשכים אליו, אך מפחדים מהעימות עם העמים החיים בארץ. החיפוש אחרי סיפוק מיידי, ללא מאמץ, והפחד מפני עימות עם עמי הארץ, גורם להם לוותר מראש על ארץ ישראל.

מבטו של כלב בן יפונה הוא מבט שונה. זהו מבט הרואה את הארץ כפי שהיא, ארץ חלב ודבש, שיש לעמול על מנת לזכות בה. מבט הרואה את המציאות כפי שהיא, ולא את מה שהיינו רוצים לקבל עכשיו ומיד, ללא מאמץ. הציווי "לא תתורו" מזמין אותנו להתהלך בעולם מתוך תשומת לב ומודעות, בדומה לקהלת האומר: וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת א, יג).

Painting by Giovanni Lanfranco, Moses and the Messengers from Canaan (1621-1624).