אחד ההבדלים המרכזיים בין העבדות בעבר לבין העבדות בת זמננו הוא מחיר הרכישה של עבד. מחירו של אדם בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי היה 40,000 דולרים בקירוב. כתוצאה מעליה באוכלוסיית העולם, המחיר הממוצע של רכישת אדם לעבדות בזמננו הוא כ- 90 דולר.

עבדות-חוב היא השימוש בעבדות כאמצעי לתשלום חובות. בהודו, עוני קיצוני דוחף הורים למכור את ילדיהם לעבדות-חוב. קרוב ל- 350,000 ילדים מצויים בעבדות חוב ועובדים בתעשיית המשי בהודו. הפקעות הבוגרות הופכות לחוט משי בתהליך של פיתול וליפוף. הילדים מועסקים בבישול הפקעות, איסוף תולעים מתות, ושזירת הסיבים לחוט. בעל המפעל מחזיק את רישום החוב. ההורים והילדים אינם יודעים קרוא וכתוב ומחוייבים לקבל את קביעתו של בעל המפעל בנוגע למועד פרעון החוב. הילדים משועבדים במשך שנים רבות, בתמורה לסכומים פעוטים במונחים מערביים.

שלושה ילדים הודים מספרים את סיפורם:

Silk Industry Child Labor Thanthoni-2 הוריו של פ' קאטארמאן שלחו אותו לעבודה כשהיה בן 6 כדי לשלם חוב בסך 3,000 ראנד (כ- 63 דולרים), סכום שלוו כדי לממן את חתונת אחותו. הוא עבד במשך 6 שנים בתעשיית המשי: תנאי העבודה היו קשים… כשלקח לנו זמן רב מידי לבצע משימה, או כשהחוט נקרע, הרביצו לנו… לא קיבלנו הפסקת אוכל. אכלנו תוך כדי עבודה. שילמנו 2.5 ראנד (כ- 0.50 סנט) עבור ארוחה. את התשלום על הארוחות ניכו מהשכר שלנו".

ס' יארמה, בת 11 מספרת: לפני שהגעתי לכאן הלכתי לבית ספר, אבל אחרי שנה הייתי צריכה לעזוב. אחותי היתה חולה. לקחנו אותה לבית החולים, ושם הרופא ביקש הרבה כסף. ההורים שלי מכרו אותי לעבודה בתמורה להלוואה בסך 1,700 ראנד (כ- 35 דולרים). הייתי בת 7. עבדתי בפתיחת הפקעות. לא אהבתי את העבודה, אבל ההורים שלי הכריחו אותי לעבוד. הם אמרו שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, אלא חייבת לעבוד… בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי כדי לעבוד. חזרתי הביתה רק פעם בשבוע. ישנתי במפעל ביחד עם עוד 2-3 ילדים. הכנו שם את האוכל וישנו בין המכונות. בעל המפעל סיפק לנו אורז, והוריד את מחיר האורז מהשכר שלנו. אם עשיתי טעות, אם חתחתי את החוט, הוא היכה אותי. לפעמים הוא דיבר אלי בגסות, ואז נתן לי עוד עבודה.

ג' מיאקלאי, בן 10 מספר: עבדתי במפעל המשי. עבדתי [בפיתול] החוט ולפעמים בניקיון. כשהתחלתי לעבוד, הילדים הגדולים יותר לימדו אותי את העבודה. התחלתי לעבוד כשהייתי בן 7… השכר שלי שולם ישירות להורים שלי, אני לא יודע כמה שילמו לי… רציתי לשחק עם ילדים, הייתי עצוב. ראיתי את הילדים של השכנים הולכים לבית ספר, וחשבתי "מה אני עושה פה?" לפעמים חשבתי לברוח. פעם ברחתי וחזרתי אל הבית שלי. הבעלים של המפעל בא אל ההורים שלי, והם שיכנעו אותי לא לעזוב בלי רשותם. חזרתי למפעל עם הבעלים"

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורם של הילדים נלקח מכאן

התמונה מתוך מאמר ב"פרונטליין". הצלם: S. Thanthoni