רבי לוי בשם רבי נזירא אמר: שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה.
שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת.
כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת, שנאמר: ויברך אלהים את יום השביעי.
ובמה בירכו? באור.
כיון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמשת ובא.
באותה שעה נתיירא אדם הראשון, אמר: שמא אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" "בא להזדווג לי?!" ואומר: "אך חשך ישופני, אתמהא?! "
מה עשה לו הקב"ה?
זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.
בעולם שלפני הגירוש מגן העדן, התקיים אור, אור גנוז. לאחר החטא והגירוש, אלוהים גונז את האור. אבל, בשבת מתקיימת ברכה של אור והאור מתמשך. כאשר השמש שוקעת במוצאי שבת, נופל פחד גדול על האדם, והוא נזכר בנחש ובחטא הקדמון: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי"
הפחד הקמאי מפני חושך, מפני החושך הראשון אותו חווים אדם וחווה, מביא את האדם לחשוש גם מפני החטא:
"בא להזדווג לי?!"
כאן בדיוק נכנסת תמיהתם של חכמים: "אך חושך ישופני, אתמהא", האם היצר או המשיכה אל הפיתוי שבחטא קיימת רק בלילה, בשעות החושך?
האדם האוכל מפרי עץ הדעת, מה הוא יודע? הוא יודע את המיניות שהיא כח החיים, ויחד עם זאת הופך מודע גם למוות ולסופיות החיים. עם חוויית החושך הראשון, אדם מפחד. מהו פחד? חוסר ידיעה. הפחד מכוון כלפי זמן העתיד וחושש מפני מה שעשוי לבוא.
בנקודה זו של פחד, ניתנת לאדם היכולת ליצור אור: מה עשה לו הקב"ה? זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.
מתנת היצירה, היכולת ליצור אור, היא מעשה של חמלה וחסד. היכולת ליצור אור הופכת את האדם לעצמאי, מרחיבה את יכולתו להגדיל את ידיעתו את העולם. ידיעת האור, וידיעת היכולת ליצור אור, מביאה את האדם לראות אל תוך הפוטנציאל הגדול הטמון ביצירתיות. השאלה "בא להזדווג לי" מופיעה תחילה ממקום של פחד, ובהמשך מציינת את מודעותו של האדם ליצירתיות הגדולה הטמונה במעשה היצר: יצר יכול להרוס, יצר יכול לבנות. כאשר רואה האדם את הפוטנציאל של היצירתיות, ניתנת לו מתנת האש.
התמונה: Helix Nebula, NASA
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 