מגיל צעיר מאוד ילדים לומדים את מוסכמות הז'אנרים הספרותיים. הם לומדים שהנסיך יציל את הנסיכה ויתחתן איתה, הם מודעים לכך שלא משנה עד כמה טום ירדוף ויכתוש את ג'רי, העכבר הזריז תמיד ינצח ותמיד יצא ללא פגע.
לפעמים כמיהת הלב יוצרת בלבול בין מציאות לבין נרטיביים ספרותיים. במלחמת "צוק איתן" (הרשו לי לקרוא לילד בשמו), יש קולות הקוראים להכרעה ברורה, כאילו שהחיים מתנהלים כמו סרט פעולה בו הגבולות בין הרע לבין הטוב מסומנים בבירור, הסוף חד-משמעי וברור, והטובים תמיד מנצחים.
בראיון על סדרת ספרי "שיר של אש וקרח", מסביר ג'ורג' ר. ר. מרטין מדוע מתארכת הסדרה כל כך, ומדוע בחר שלא לסיים את העלילה במשפט הממצה "הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה":
הרבה ספרים לא מתייחסים להתפתחות הדמות לאורך זמן. ישנה הנחה בז'אנר הפנטזיה שאם אתה אדם טוב, אתה תהפוך למלך טוב… למשל, אצל טולקין, ארגורן חוזר והופך למלך ואז נאמר 'הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה.' יופי. זה קל מאוד לכתוב משפט כזה, 'הוא מלך בחוכמה.'
אבל, מה משמעותו של המשפט, 'הוא מלך בחוכמה?' מה היתה מדיניות המיסים שלו? מה הוא עשה כאשר פרצה מלחמה בין שני לורדים? או כשהיתה פלישת ברברים מהצפון? מה היתה מדיניות ההגירה שלו? מה לגבי זכויות שוות לאורקים? כלומר, האם הוא פשוט הנהיג מדיניות של רצח עם, 'בואו נהרוג את כל האורקים המחורבנים הללו שעדיין נשארו בחיים?' או שהוא ניסה לגאול אותם? אתה אף פעם לא רואה את פרטי הפרטים של השילטון.
אני משער שיש מימד בספרות פנטזיה שהקוראים פשוט לא רוצים לראות. אני מוצא שהמימד הזה מרתק.
בספרות ובקולנוע מותר לקוראים ולצופים להתעלם מאפרוריות היומיום, להעמיד פנים כאילו אפשר לחתוך את המציאות בסכין. במציאות בה אנו חיים, הגישה של "בואו נסיים את העבודה אחת ולתמיד" היא מסוכנת. סביר להניח ש"צוק איתן" לא תהיה המלחמה שתסיים את המלחמות כולן, ויתכן שגם לא תחסל את החמאס.
למרות שלישראל יש את היכולת הצבאית להחריב את עזה, בינתיים אין לה את הנכונות לשלם את מחיר הדמים שתגבה פעולה זו. יתכן שאין מנוס מהמשך המלחמות. מלחמות חסרות הוד והדר. מלחמות בשטח בנוי בקרב אוכלוסייה אזרחית המשמשת בשר תותחים.
אולי החוכמה אינה להתנער כליל מהמלחמה, אלא למצוא שותפים לחיים של קיום משותף. לאחד כוחות סביב אינטרס משותף. לבטח גם בקרב האוכלוסיה הפלשתינית יש מי שרוצה לחיות בשקט, לראות את ילדיו גדלים, להזדקן בכבוד.
אולי אנחנו נדרשים כאן לאומץ שבחולין, ליכולת לחשיבה פרדוקסלית: מלחמה מצד אחד, ומשא ומתן ועשייה שתאפשר קיום משותף מהצד השני.
התמונה: Daenerys the Unburnt with Hatched Dragons, by Michael Komarck
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 