במציאות החיים הישראלית, בה השיח הכוחני שובר שיאי אלימות מידי יום וחזון מדינת הרווחה מתקדם לקראת שיברו, יש משהו מושך בספר הדן באלטרואיזם. יש איזו תמימות מרעננת בכותבת המעזה לטעון כי "יותר מתמיד…זה הזמן להציע לפוליטיקה לאמץ דגם התנהגות חברתית אלטרואיסטית".
שרה שלו מציגה דגם תאורטי של יחסי תרומות, יחסים המבוססים על נתינה ללא תמורה, המנוגד לדגם יחסי חליפין, המבוססים על יחסי תן וקח. שלו מתמקדת באלטרואיזם כתופעה חברתית ולכן בוחנת את הגילויים המוסדיים של העזרה לזולת, למשל באירגוני מתנדבים.
אולם, חדשנותו של הדיון שמציעה שלו מתפוגגת לנוכח טענתה כי יש להכיר, למסד ולתגמל את הקשר בין אלטרואיזם לבין מגדר. בהתבסס על מחקריה של קרול גיליגן, טוענת שלו כי יכולת הדאגה לזולת הינה תרומה נשית ייחודית לחברה, הנובעת מקשר הטיפוח (caring) הראשוני בין האם לילד.
העובדה שרוב הנשים הלוקחות חלק בכוח העבודה עוסקות בתחומי שירות וחינוך, בשילוב עם נתונים המוכיחים כי נשים מהוות את החלק הארי באירגוני מתנדבים, מובילים את שלו לטענה כי "התנהגות על פי מודל יחסי תרומות היא תופעה מגדרית נשית מובהקת".
לטענה זו ניתן משנה תוקף, לכאורה, על ידי הצגת אירגוני נשים המקדמים פתרונות פוליטיים בדרכי שלום כדוגמת "ארבע אמהות" ו"נשים בשחור". מקרה מבחן קיצוני לנכונותן של נשים להקרבה עצמית ולנטייתן לטיפוח הזולת הינו חסידות אומות עולם. על פי נתוני יד ושם, רוב מצילי היהודים שזכו באות חסיד אומות עולם הינם מצילות דווקא. מאבקם של אירגוני הנשים למען שלום, והפעולות והמניעים שהובילו את חסידות אומות עולם להציל יהודים בזמן השואה מביאים את שלו למסקנה כי "נשים מדברות בשפת האחריות האמהית האוניברסלית", ולטענה לפיה הכרה מוסדית ופוליטית בערכם של יחסי תרומות יביא בהכרח להעלאת מעמד הנשים בחברה.
הנחת היסוד לפיה מהות קיומה של האישה היא דאגה מוחלטת לצרכי הזולת עד כדי מחיקת עצמה מופיעה כבר בדמותה של "המלאך בבית," שהיוותה מודל לאישה האידאלית במאה התשע-עשרה. בתקופה בה הוגבלו הנשים לתחום הפרטי-משפחתי, התנדבות לעזרת הנזקקים או לטובת מטרות המטפחות את המוסר החברתי, כדוגמת המאבק למען התנזרות מאלכוהול בארה"ב, היתה אחת הדרכים היחידות שאיפשרה לנשים פעילות בתחום הציבורי. הפעילות ההתנדבותית לטובת החברה היתה למעשה הרחבה של מה שנתפס כתפקידן ה"טבעי" של הנשים בתחומי המשפחה: הדאגה המוחלטת לצרכי הזולת.
פועלן של חסידות אומות עולם ראוי להערכה, אולם אינו בהכרח קשור להיותן נשים. כשם שהיו נשים שעסקו בהצלה, היו נשים שעסקו בשיתוף פעולה עם מעשה ההשמדה, אם באופן פעיל או בהסכמה שבשתיקה (אלזה קוך היא מקרה מבחן קיצוני לאישה שלקחה חלק פעיל במכונת ההשמדה). מאבק למען פתרון סכסוכים ועוולות חברתיות בדרכים לא אלימות התנהל ומתנהל על ידי מנהיגים-גברים דווקא (גנדי ומרטין לותר קינג, בעבר, והדלאי לאמה בהווה).
עובדת היותן של הנשים רוב באירגוני מתנדבים ובמקצועות הטיפול והשירות עשויה להצביע על בחירה בעיסוקים המאפשרים תמרון בין משפחה לקריירה או בחירה בעיסוק מקצועי מקובל מבחינה חברתית עבור נשים, ולאו דווקא על נטיה מולדת לדאגה לזולת. הטענה כי הכרה מוסדית ופוליטית בערכה של פעילות אלטרואיסטית-נשית תגרום לשינוי חיובי במעמד האישה בחברה מזכירה, בהשאלה, את פרשנותו של סטיבן מיטשל למיתוס סיזיפוס.
על פי מיטשל, סיזיפוס מתאהב בסלע שנגזר עליו לגלגל לנצח במעלה ההר, ובאהבתו אינו מסוגל להניח לעונשו או לשנות את העיוות שבמצבו. מעבר למיתולוגיה, מעמד האישה בחברות כדוגמת החברה הטיבטית, בה השיח האלטרואיסטי מצוי במרכז השיח הדתי והתרבותי, אינו שווה לזה של הגבר.
התרבות והאמונה הטיבטית מבוססת על תרגול רוחני ומעשי של חמלה. ביסודה זוהי דרך חיים לא אלימה, המטיפה להשקפת עולם ממוקדת-זולת השואפת להקל את סבלם של החלשים והנזקקים. לכאורה, מדובר באלטרואיזם בסגנון "המוסר הנשי" עליו מדברת שלו בספרה, ולפי אותו הגיון ניתן היה לצפות לשיוויון מוחלט בין גברים לנשים.
למעשה, לא התקיים שיוויון בין המינים בחברה הטיבטית המסורתית. מעמדן הדתי של הנשים לא היה שווה לזה של הגברים, ורק לאחרונה, כתוצאה מהחשיפה לעולם המערבי, שהינה פועל יוצא של חיי הקהילה הטיבטית הגולה, נשים-נזירות זוכות להשכלה דתית דומה לזו של הנזירים, וניתנת לנזירות הזכות לנהל ויכוחים דתיים שהיו מותרים בעבר רק לגברים.
הצעה למודל תיאורטי המציע ראיית עולם ממוקדת-זולת שתחליף את ההתנהלות הכוחנית ממוקדת האגו עשויה היתה להיות בסיס לדיון פורה וחדשני במציאות הפוליטית והחברתית הישראלית. אולם, מיקודו של הדיון במאפייני יחסי התרומות בקשר בין נשים לבין אלטרואיזם, מחמיץ את העיקר.
תיאוריות פמיניסטיות פוסט-מודרניות המערערות על יציבותם של מושגים מוחלטים-לכאורה כמו מין ומגדר כבר פתחו את הדרך לשיח בין קולות "נשיים" (שאינם בהכרח "נקביים"), לבין קולות "גבריים" (שאינם בהכרח "זכריים").
לטעמי, שאלת המהות בשיח האלטרואיסטי אינה היותו "גברי" או "נשי", אלא בחינה מחדש של מקומו של הכוח בחברה ובפוליטיקה הישראלית ומתן לגיטימציה לריבוי של קולות ולסוג שיח אחר, כזה המתבונן בזולת ובצרכיו לפני ביטולו של אותו זולת כמעמסה על התקציב הציבורי או הגדרתו כאוייב.
השיח האלטרואיסטי: מוסר, נשים, פוליטיקה. שרה שלו. הוצאת פרדס. תשס"ג (2003)
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 