"אולי לא יהיה שיעור אנגלית בשבוע הבא," אמרו לי הסטודנטים בחיוך, "כולנו נהיה במילואים." לקראת סוף השיעור, כשהגיעו ההודעות על נפילות באיזור ראשון לציון אמר אחד מהם, "אולי תיפול רקטה גם בתל אביב ונעשה סוף סוף סדר."
שעתיים מאוחר יותר נשמעו אזעקות בתל אביב וגיוס המילואים החל.
בשיחת טלפון לאשדוד מספרת לי ר' שכל רבע שעה יש אזעקות, ואז היא שואלת "איך אני ארד למקלט? בקושי יש לי רגליים. אם יבוא טיל הוא יפגוש אותי בבית שלי. אני חייתי מספיק." היא נשמעת כאילו השלימה עם מה שלא יהיה שממתין לה מעבר לפינה. בגיל 85 אולי זו הדרך לשמור על שפיות ושלווה במציאות שכבר גדולה מיכולתה להתמודד.
"מחכים לנו חיים לא קלים כאן," היא ממשיכה בצלילות שקטה, "אם יכנסו רגלי, אוי ואבוי לנו, כמה אמהות יצטרכו לבכות… אני חושבת שלא יתנו לנו שקט."
היא שותקת קצת ואז מוסיפה, "כשהבן שלי היה קטן אמרתי 'עד שהוא יגדל לא יהיו מלחמות.' והנה, הוא עבר שלוש מלחמות." היא נאנחת, "עכשיו הבן שלו הולך לצבא וצריך לחכות שיחזור בשלום… מה אני אגיד לך, המעגל מסתובב."
במהדורת החדשות של אותו הערב מראיינים את יוסי חיימוב משדרות. כשהיה בן 10 נפצע כשנפלה רקטה ליד ביתו, והפך לגיבור תקשורת בעל כורחו. אז ב 2008, בתחילת "עופרת יצוקה", הבטיחו לנו קברניטי המלחמה מבצע שיכה בחמאס, שיביא שקט לתושבי הדרום.
בזמן שיוסי חיימוב היה מאושפז בבית חולים "ברזילי", קיבלה אימו הודעה שמתקנים את החלונות המנופצים בבנין מגוריה. "חלון אפשר לתקן," אמרה לכתבים, "אבל לא חיים של ילד." אמרה ולא ידעה עד כמה תהיה צודקת.
עכשיו ב 2012, עם תחילת מבצע "עמוד ענן", מבצע חדש ורענן של שקט לתושבי הדרום, בראיון במהדורת החדשות המרכזית, יוסי יושב בחדר המוגן ואומר "אין לי תקווה."
ילד בן 13 שהמציאות גדולה על מידותיו.
בעידכון חדשות אחר אומר אחד התושבים ביישובי הדרום המופגזים, "זאת מלחמת התשה, רק שאף אחד לא קורא לה ככה."
מדינה שלמה תחת אש, ותושבי הדרום באים להתאוורר אצל תושבי הצפון. בחנות הקטנה במג'ד אל כרום הטלביזיה מכוונת לעידכוני החדשות השוטפים.
"למה אתה שם את זה? זה מייאש," אומרים לו הקונים. "מה זאת אומרת? הוא עונה, אני רוצה לראות מה קורה. אם יפלו גם כאן טילים אני עוזב. הם משוגעים אלה," הוא אומר, "לא אכפת להם על מי הם יורים. במלחמה [מלחמת לבנון השניה ב 2006 – ק.פ.] מתנו כאן מפחד. אני לא רוצה למות מפחד, אני רוצה לחיות. אני לא אשאר כאן אם יבואו שוב טילים…"
מתחת לפני השטח, השעון מתקתק גם ביישובי הצפון. "כל עוד זה שם ולא פה, אני בסדר," אומר לי ש' הצעיר, בין יריה לבין פיצוץ במשחק המחשב שלפניו.
"איך אתה מרגיש?" שואל הכתב בחור צעיר באופקים. "תחושה מפחידה," הוא עונה בגילוי לב, "שלא יפול לידך, שלא יפול עליך, שלא יפול על מישהו שאתה מכיר… את המבצע צריך לגמור אוטוטו, אנחנו לא נחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה, אבל זה צבא, לא בידיים שלנו…"
פחד וייאוש. פחד והעדר תקווה.
כל המומחים מתפייטים על הישגים ומטרות. כן לדבר עם חמאס, לא לדבר עם חמאס. משרטטים קו דיכוטומי מדומיין בין "אין עם מי לדבר" לבין "באילו תנאים נסכים לדבר."
אבל אנחנו מדברים, מדברים כל הזמן. לא במילים, לא סביב שולחן הדיונים. ברקטות אנחנו מדברים, במטוסים והפגזות.
אולי עלינו לשנות את השפה, להחליף את המושגים. עיזבו שלום, בואו נדבר על איך להיות שכנים. על כללים כלשהם שיאפשרו שכנות תקינה.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 