טנזין הוא פליט טיבטי שחי בסיאטל, וושינגטון. בגיל 52 אובחן כחולה לימפומה, והחל בטיפולי כימותרפיה בבית החולים המקומי. במהלך הטיפול התנהגותו הפכה תוקפנית: הוא תלש את העירויים מזרועו, סירב לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, צעק על האחיות והתווכח בכעס עם כל מי ששהה בקירבתו. הצוות הרפואי חש מבוכה נוכח התנהגותו.

אשתו של טנזין הסבירה כי טנזין היה אסיר פוליטי במשך 17 שנים. חיילים סינים הרגו את אשתו הראשונה, אסרו אותו ועינו אותו ללא הפסקה בזמן המאסר. אתם מבינים, הסבירה אשתו לאנשי הסגל הרפואי, בית החולים ומערכת החוקים הנוקשה השורה בו, בשילוב עם טיפולי הכימותרפיה גורמים לטנזין לחוות מחדש את התקופה בה היה אסיר פוליטי. מבלי משים אתם גורמים לו לשנוא אתכם כשם ששנא את הסינים שכלאו ועינו אותו, והוא מעדיף למות מאשר לחיות מתוך השינאה הנוראית שהוא חווה עכשיו. על פי האמונה הטיבטית לב מלא שינאה הוא מצב נורא למות בו. הוא אינו יכול להמשיך כך. הוא צריך לעזוב את בית החולים כדי שיוכל ליצור את המרחב בו יוכל להתפלל ולטהר את ליבו.

הרופאים הסכימו לשחרר את טנזין בתנאי שצוות ההוספיס יבקר בביתו ויעקוב אחר מצבו. לי פאטון היתה אחות ההוספיס שמונתה לטפל בטנזין בביתו. היא התקשרה לארגון אמנסטי כדי להתייעץ כיצד לעזור לו. נציג אמנסטי טען שכדאי לדבר עם טנזין על ההתנסות האיומה שחווה בכלא. קורבנות עינויים מאבדים את אמונם באנושות ונותרים חסרי כל תקווה, הסביר לה, כדי שתוכלי לעזור לו, עליך למצוא דרך להשיב לו את התקווה.

לי נסתה לעודד את טנזין לדבר על חוויותיו הקשות בכלא הסיני. הוא סירב. עלי ללמוד לאהוב מחדש כדי שאוכל להחלים, אמר לה. בבקשה, אל תשאלי אותי על ההתנסויות ההן. עזרי לי לאהוב מחדש.
כיצד אוכל לעזור לך לאהוב? שאלה
שבי איתי, שתי מהתה שלי, התכבדי בעוגיות, ענה לה.
התה הטיבטי הוא תה מלוח, מכוסה בשיכבה של חמאה מחלב יאק. למרות שלא היתה מורגלת במשקה, לי ישבה עם טנזין ואשתו ולגמה תה-חמאה טיבטי במשך חודשים. במקביל נמשך הקשר עם הרופאים המטפלים שטיפלו בכאב הפיזי ממנו סבל טנזין. אלא שדומה היה שדווקא הכאב הנפשי הופך קל יותר ויותר.

האביב הגיע, ולי שאלה את טנזין מה עושים הטיבטים החולים בזמן האביב. הוא צחק. אנחנו יושבים במורד הרוח מכיוון הפרחים, ענה לה. ברגע הראשון היתה לי בטוחה כי טנזין דיבר שירה, רק אחר כך הבינה שהוא מדבר ברצינות גמורה: אנחנו יושבים בכיוון הרוח ומניחים לפרחים לאבק אותנו עם פריחת האביב החדשה. באבקת הפרחים יש כוחות ריפוי, הסביר לה.
לי התלבטה בשאלה היכן תמצא מספיק אבקת פרחי אביב עבור טנזין. היא החלה להביא פרחים אל ביתו. אחד מחבריה הציע שטנזין יבקר בחממות הפרחים באיזור. כשיצרה קשר עם מנהלי החממות המקומיות, והסבירה את הבקשה, תגובתם הראשונית היתה, הוא רוצה לעשות מה?! בהמשך התרצו והסכימו לארח את טנזין.

במהלך סופי השבוע הבאים ארזו טנזין ואשתו תה-חמאה טיבטי ועוגיות, ונסעו לבקר בחממות בסביבתם הקרובה. לאחר ארבעת הביקורים הראשונים, לי החלה לקבל טלפונים ממנהלי החממות המזמינים את טנזין לחזור ולבקר אצלם: קיבלנו משלוח חדש של פוקסיה, ויש גם דפנה נהדרת, הוא יאהב את ריחה של הדפנה! אה, כן, כמעט שכחתי, יש לנו ריהוט גינה חדש שאני בטוח שהוא יהנה ממנו, וגם הצבנו שרוולי רוח צבעוניים כדי לעזור לטנזין לזהות את כיוון הרוח כך שישב במקום האופטימלי כדי לקלוט את אבקת הפרחים…
האנשים החלו להכיר את טנזין, והיה להם אכפת ממנו. עובדי החממות החלו לסדר את ריהוט הגינה בכיוון הרוח, אחרים הביאו מים חמים עבור התה, הלקוחות הקבועים בחממות הביאו את עגלות הפרחים שקנו אל המקום בו ישב. דומה שקהילה מתהווה סביב טנזין ואשתו.

לקראת סוף הקיץ, חזר טנזין אל הרופא המטפל כדי לעבור סידרת בדיקות. בסקירת ה CT לא היה זכר לסרטן. הרופא הנבוך אמר לטנזין שאינו יודע כיצד להסביר את הממצא. טנזין ענה לו: אני יודע מדוע הסרטן הלך לו, הוא לא יכול היה להמשיך להתקיים בגוף שנמלא באהבה… כשהתחלתי לחוש את החמלה הגדולה מכל האנשים שעזרו לי, המטפלים בהוספיס, העובדים בחממות, כל האנשים ששאלו לשלומי, התחלתי להשתנות מבפנים. אני חש בר מזל על כך שניתנה לי ההזדמנות להתרפא בצורה כזו. חמלה מרפאה לא פחות מכימותרפיה…

את הסיפור הזה כדאי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה הסוף הדרמטי, המתאר ריפוי מסרטן ללא טיפול רפואי מקובל, תופס אותך במקום בו את נמצאת עם מידת האמונה או אי האמונה שלך בטיפולים אלטרנטיבים ובניסים רפואיים.

בקריאה שניה אפשר להניח לסוף הדרמטי, ולשהות בתוך יופיו של התהליך המתואר. ההחלטה הצלולה שלא לחיות מתוך שינאה; האומץ שבחיפוש דרך שונה לריפוי, דרך של חמלה וכבוד כלפי החיים; התהוותה של קהילה חומלת, היוצרת הֶקְשֵׁר רחב של אהבה. אהבה שאינה רומנטית, אהבה שאינה תשוקה. האהבה הטמונה בנכונות הפשוטה והאמיצה להיות נוכחת, נוכחות מלאה, בחוויית הסבל של אדם אחר.

כמו התה הטיבטי, הסבל הוא משקה קשה לעיכול. ולמרות זאת, אפשר לשבת איתו במורד הרוח ולפזר עליו אבקת פרחי אביב, אפשר להקשיב, להיות נוכחת, לכרסם איתו עוגיות.