jump to navigation

עיר הכלבים : הימים האחרונים של דוגטאון 16 במאי 2007

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
trackback

"הימים האחרונים של דוגטאון" נפתח בהתאבדות. אייברהם וורף, מוותיקי התושבים בקומונז, מי שלקח על עצמו להגן על העיירה מפני כינוי הדיבה שדבק בה, קץ בחייו ומעדיף את הגיהנום על פני המשך החיים בעיירה שמכונה בלעג דוגטאון, "עיר הכלבים".

סיפור גסיסתה ומותה של העיירה הוא סיפורם של התושבים האחרונים שנותרו בה, סיפורם של החלכאים והנדכאים, האנשים הדחויים חברתית, שקולם לא נשמע בתקופת חייהם ואף לא בסיפורי ההיסטוריה.

החיים הנחותים אינם מקור לבושה אלא משקפים את סדר הדברים ותו לא

הרעיון לספר נוצר כאשר רכשה אניטה דיאמנט בחנות ספרים חוברת דקיקה בה נאספו זכרונותיהם של זקני קייפ אן. מתוך התיעוד ההיסטורי המקוטע על העיירה דוגטאון של ראשית המאה התשע-עשרה, רקמה דיאמנט סיפור של רווקות ואלמנות מזדקנות, זונות, יתומים, וגברים עניים ושיכורים שנכשלו במימוש החלום האמריקאי, ויצרה עלילת חיים שיש בה אמירה ביקורתית על צביעות חברתית ועל יכולתו המוגבלת של אדם להיות אדון לעצמו.

זהו הרומן השלישי שמפרסמת דיאמנט. שני הרומנים הקודמים שלה חקרו את עולמן של נשים והתמקדו בעוצמתה המרפאה של האחווה הנשית. רב המכר "האוהל האדום" משמיע את סיפורן של הנשים לבית יעקב שקולן לא נשמע בסיפור המקראי.  "נמל מבטחים" מספר את סיפור חברותן של שתי נשים מודרניות ומחירו של האיזון בין נישואין ואימהות לבין קריירה.

בדומה ל"האוהל האדום", בו יצרה דיאמנט עולם שלם של יצרים, אהבה ואובדן בהתבסס על סיפור דינה, המופיע בתמצות בספר בראשית, "ימיה האחרונים של דוגטאון" בורא עולם של עליבות, מאבק בנסיבות חיים אכזריות, ומציאת נחמה כנגד הסיכויים, מתוך תיעוד היסטורי רופף.

בשונה משני ספריה הקודמים, "הימים האחרונים של דוגטאון" אינו מתמקד בסיפורה של דמות מרכזית אחת, והחברויות בין נשים המופיעות בו אינן מהוות את עיקר העלילה. הספר חוקר את החיים החברתיים של תחילת המאה התשע-עשרה בארה"ב דרך עיניהם של מי שחיים בשולי החברה. מוקד היצירה אינו הפרט אלא מרקם היחסים והכוחות היוצרים או מחריבים קהילה, והאופן בו נסיבות חייו של אדם קובעות את בחירותיו, לעיתים בניגוד גמור לרצונו.

תושבי דוגטאון הם ערב רב של אנשים הנאבקים על קיומם כנגד איתני הטבע והמוסכמות החברתיות. דיאמנט מציגה את הדמויות השונות במלאות החושפת את עליבותן אך בו בזמן מעוררת חמלה.

גברת סטנלי היפה מנהלת את בית הבושת בעיירה, אך נמנעת בעיקשות מלהזכיר את המילה "זנות". בטיולי הקניות שלה בעיר הקרובה היא נוהגת כאילו היא בת טובים ומתעלמת מהמבטים הלועגים המופנים אליה. תמי יאנגר, הנחשבת למכשפה המקומית, מטילה אימה על נשים וגברים בכח יכולתה להשפיל ולקלל. נחמתה היחידה היא מאכלים מתוקים, וגם כששיניה מרקיבות וראשה פועם מכאב היא אינה יכולה לוותר על האושר שמעניק לה טעם הסוכר.

אמירה ביקורתית על צביעות חברתית

ההתגלות האלוהית אותה חווה ג'ון סטנווד, השיכור המקומי, יוצרת אתנחתא טרגי-קומית במהלך הסיפור. על פי התאולוגיה בה מאמין הכומר רובן הרטסהורן, אליו מגיע סטנווד כדי לזכות באהדה, הבחירה האלוהית היא תעלומה מוחלטת, "למרות זאת, הרעיון שהאדם גס הרוח הזה שריחו רע, טוען כי אלוהים נגלה בפניו, נראה לו מפלצתי". חוסר האמון בו הוא נתקל מונע מסטנווד את האפשרות לתקן את חייו, וחזרתו אל האלכוהול מתקבלת בהקלה כללית. "נכון שכשיכור הוא לא היה בדיוק תענוג, אבל בהיותו פיכח היה מזיק כמו נחיל פשפשים", מסכמת את העניין איסטר קרטר, בעלת המסבאה המקומית.

במובן מסויים דוגטאון היא מרחב בו החלשים והדחויים מורשים לנהל את חייהם ללא הפרעה, במובן אחר העיירה היא מעין בית סוהר פתוח המשקף ומנציח את הדיעות הקדומות והפחדים השולטים בחברה האמריקאית של תחילת המאה התשע-עשרה, ומכתיבים את חיי הפרט.

רות השחורה מסתתרת מפני לוכדי העבדים על ידי לבישת מכנסיים והצגת מראית עין של גבר בשם "ג'ון וודמן". חשדנותה כלפי הלבנים, שנדמים בעיניה לרוחות רפאים ולקניבלים, גורמת לה להסתגר בתוך שתיקה ולחוש בנוח רק בחברת האבנים מהן היא בונה גדרות לפרנסתה, ובקרב עדת הכלבים שהעניקה לדוגטאון את שמה. החופש אותו היא מוצאת בעיירה הנידחת מעניק לה נחמה מוגבלת, "לא יותר מכפי שהירח חימם את עצמותיה העייפות".

הצלחתן של חלק מהדמויות להימלט מתבניות ההתנהגות שהטביעו בהן החיים ולהתעלות מעל לתכתיבים חברתיים היא מוגבלת. מולי ג'ייקובס וסאלי פיפס מגיעות לדוגטאון בניסיון להמלט מהזנות ולזכות בהתחלה חדשה, אולם מגלות ש"המוניטין שיוצאים לבחורה יכולים להשתנות רק בכיוון אחד, וזה לא משחור ללבן". רק האהבה האסורה המתפתחת בין שתי הנשים מאפשרת להן מרחב רגעי של חופש.

היחסים האסורים בין קורניליוס פינסון, העבד המשוחרר, וג'ודי ריינס, הרווקה טובת הלב, מעניקים לשני הנאהבים רגעים של עונג. אולם, האושר קצר-המועד הופך במהרה לפחד, בדידות ושיברון לב משום שקהיליית דוגטאון אינה שונה באופן מהותי מהחברה המקיפה אותה. "את רק עוד מכשפה משוגעת מדוגטאון", מסביר קורניליוס לג'ודי מדוע הוא נאלץ לעזוב אותה, "אני זה שיסבול… אני אדם עלוב, אני פחדן… הם הורגים אותנו כמו כלבים, כמו כלום. הם לא צריכים תירוץ. ואת תירוץ טוב".

כמו להקת הכלבים המשוטטת בגבעות סביב דוגטאון בני האדם חיים זה לצד זה תוך התעלמות הדדית בתקופות של רווחה יחסית, ומצטופפים יחדיו כעניין של חיים ומוות בימים הרעים והמרים ביותר. עבור רובם החיים הנחותים בדוגטאון אינם מקור לבושה אלא משקפים את סדר הדברים ותו לא.

אניטה דיאמנט, הימים האחרונים של דוגטאון. מאנגלית: שרונה גורי. הוצאת מטר. 264 עמ'.
פורסם בגירסה מעט שונה במוסף ספרים של "הארץ", 2.5.07

תגובות»

1. יעל ישראל - 17 במאי 2007

ממליצה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: