על ילדים, פחד ומלחמה (ב')

בכל פעם שאנחנו מוציאים כיבודים מתוקים ומלוחים, וחוגגים כיד הקלוריות הטובה, מתרגשת עלינו אזעקה, וגורמת לנו לנטוש את הצלחות העמוסות כל טוב ולרדת אל המקלט.

אחרי כמה נסיונות, אנחנו מגיעים למסקנה שהאזעקות מופיעות כשאנחנו מכרסמים צ'יפס. "למה תמיד יש אזעקה כשאנחנו אוכלים צ'יפס ?", אני שואלת את הצמד-חמד ברצינות תהומית.

לוחם-האור מתנדב לפענח את המשמעות הנסתרת מאחורי התעלומה: "זה בגלל שנסראללה רוצה לעשות לך דיאטה, אמא, את תמיד מחסלת לנו את כל הצ'יפס".

אין כמו צחוק בריא כדי לאוורר את שדי הפחד.

משחקי מלחמה

הצמד-חמד משחק במשחקי מלחמה. משחק סוציו-דרמטי קוראים לזה המומחים. משחק שמפיג פחדים. בימים כתיקונם אני מציעה משחקים אחרים, אבל עכשיו אני לא מתערבת. המבוגרים משחקים במלחמה. ולמה שלא ישחקו הילדים?

הם מכבים ביחד שריפות עם מסוקים, כמו שראו בהר ממול כשנפלו עליו קטיושות והבעירו את עצי הזיתים. הם מסיעים משאיות עם תחמושת, כמו שראו בכבישים. הם מגינים על הבית בעזרת חרבות וחיצים.

אבל אתמול הודיעה מלכת-השמים: "נמאס לי לשחק כל הזמן במלחמה, אולי נשחק באהבה?".
"איזה משחק את רוצה?" שאל לוחם-האור בחשדנות.
"אני אהיה נסיכה, ואתה תהיה נסיך, ובסוף נתחתן", היא מציעה.
"בסדר", הוא עונה, "אבל אני לא רוצה להתחתן".

גם לי נמאס ממשחקי המלחמה. לא רוצה להתחתן או להפוך לנסיכה. רק תחזירו לי את החיים שלי בחזרה.