jump to navigation

לצאת לדרך כדי לא לחזור לעולם 5 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , ,
trackback

"איננו אלא צלבנים מוגי לב, שלא לוקחים על עצמם שום משימה  שנדרשת לה התמדה עד אין סוף. מסעותנו אינם אלא סיורים, שעם ערב חוזרים מהם אל האח המבוערת, אל הבית המוכר שיצאנו ממנו. מחצית הטיול אינה אלא חזרה על עקבותנו. מוטב שנצא לדרך הקצרה ביותר, ברוח ההרפתקנות הנצחית, כדי לא לחזור לעולם, ונהיה נכונים לשלוח חזרה לממלכותינו הנטושות את ליבנו המשומר, מזכרת בלבד. אם מוכן אתה לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיך ואת אחותך, את אשתך ואת ילדיך, ואת חבריך, ולעולם לא לשוב לראותם; אם פרעת את חובותיך והכנת צוואה והסדרת את כל ענייניך, והנך אדם חופשי, הרי אתה מוכן לצאת לשיטוט רגלי" (מתוך "טיול").

הנרי דיוויד ת'ורו הוא אחד מהוגי הדיעות המרכזיים בזרם הטרנסצנדנטליזם האמריקאי. כמי שהקדיש חייו לכתיבה ולהגות, ת'ורו פירסם מסות פוליטיות, ספרי מסע ויצירות ספרותיות שונות. לאחרונה פורסמו בעברית תרגומים של מבחר מכתביו הפוליטיים (בהוצאת רסלינג), וחיבור על אמנות השיטוט הרגלי (בהוצאת כרמל).

עבור ת'ורו היתה ההליכה בחיק הטבע דרך להתחבר אל היקום, להתעלות מעל מוגבלויות אנושיות ולגעת בנצח. למרות האופי הלא מעשי של ההגות הטרנסצנדליסטית, הליכתו של ת'ורו ביערות קונקורד היתה מעוגנת בפרטי הפרטים של החי והצומח ביער. ת'ורו היה בקיא בשמות הלטינים של הצמחים והחיות שאיכלסו את יערות קונקורד, ועקב בתשומת לב אחרי השינויים שאיפיינו אותם עם חלוף העונות. יש המספרים כי חיות וציפורים היו ניגשות אליו ללא חשש במהלך טיוליו, וכי לא היה זה נדיר שיטפס אל צמרת עץ על מנת לבחון פרח או צמח שלכד את תשומת ליבו. כמי שהיה בקיא בכתבים הינדים ובודהיסטים, השוטטות של ת'ורו ביערות דומה מאוד להליכה מדיטטיבית במהלכה תשומת ליבו של ההלך נתונה כל כולה למעשה ההליכה, מבלי שיאבד במחשבה או בדיבור.

"אי ציות אזרחי" פורסם במקור בשנת 1849, בגיליון הראשון (והאחרון) של כתב העת Aesthetic Papers בעריכת אליזבת פיבודי, מחנכת שהיתה חברה פעילה במאבק בעבדות. לאחר מותו של ת'ורו החיבור פורסם שוב באוסף "יאנקי בקנדה" (בעריכת חברו אלרי צ'נינג ואחותו סופיה ת'ורו), שכלל את תיאור מסעו של ת'ורו בקנדה, וכתבים פוליטיים שונים. דיעותיהם של הטרנסצנדנטליסטים בנוגע לשלטון לא היו אחידות. בשעה שת'ורו סבר, בפרפרזה על משפטו הידוע של תומס ג'פרסון, כי "הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול", ראלף וולדו אמרסון ראה ביחסי האזרח עם השילטון מקבילה ליחסי בן עם אביו. על סירובו של ת'ורו לשלם מיסים אמר אמרסון כי זהו מעשה מרושע שבוצע בטעם רע.

חוויית השהות הקצרה בכלא משמשת לת'ורו כאמצעי להזרה, לראיית עולמו החברתי בעיניים חדשות, התבוננות מחדש במוסדות המשמשים את השילטון: "כמו מסע אל ארץ רחוקה…מבט קרוב יותר על עיר הולדתי" (עמ' 34). ת'ורו מדגיש את חובתו של הפרט, של המיעוט, לעמוד כנגד מעשים בלתי מוסריים של הרוב, אך יחד עם זאת מצהיר כי הוא "מחפש…תירוץ לציית לחוקיה של הארץ" (עמ' 37). ביקורתו ומחאתו מכוונת כנגד מעשיו של הממשל, אך אין בה קריאה לניפוץ מוחלט של מסגרת החוק והמדינה.

את "כתב ההגנה על קפטן ג'ון בראון" כתב ת'ורו בעקבות הפשיטה המזויינת שביצע ג'ון בראון על מחסן הנשק בהארפרס פרי, מתוך מטרה לעורר מרד עבדים. "כתב ההגנה" נכתב מתוך סערת נפש, במהלך שלושה ימים טרופי שינה בהם זרמו המילים ממוחו הקודח של ת'ורו. ת'ורו העריך את קפטן בראון, משום שראה בו אדם שהקדיש חייו למעשים משמעותיים. ת'ורו תרם כסף לפעילותו של בראון ואף נפגש איתו. קריאת "כתב הגנה" בצמידות ל"אי ציות אזרחי" מדגישה את החשיבות שייחס ת'ורו לפעולה מודעת של הפרט, יותר משהיא מעלה על נס משנה סדורה של התנגדות לא אלימה. הפאסיביות בה נקט ת'ורו במהלך חייו היתה פועל יוצא מנסיבות חייו, מבנה אישיותו ומבריאותו הרופפת, לא פחות משהיתה תוצר של תפיסת עולם המקדמת מהפיכות בדרכי שלום.

התרגומים, בשני הפרסומים, קולחים והערות השוליים תורמות להרחבה והבהרה של פרטים שונים במאמרים. לטעמי, ראוי היה לתרגם את כותרת החיבור Walking כפשוטה, "הליכה" או, תוך דיוק רב יותר לכוונתו של ת'ורו (המוסברת יפה בהקדמה לחיבור), "שיטוט רגלי". לצערי, ההקדמה ל"אי ציות אזרחי" לוקה בחוסר דיוק והכללה הגורמת להנצחת טעויות רווחות לגבי הנרי דיוויד ת'ורו, תוך התעלמות מהפרדוקסים והסתירות היוצרים את המורכבות הגדולה בהגותו ובחייו.

אם לציין מספר אי דיוקים: משפחתו של ת'ורו מעולם לא היתה אמידה. לימודיו בהארוורד התאפשרו בזכות שנים של חסכנות (שיש שכינו קמצנות) של אמו, שיעדה את בנה לגדולות. ת'ורו הצהיר על כוונתו להתבודד בבקתה על שפת אגם וולדן, אולם בפועל המשיך לאכול ארוחות צהרים בבית אימו לפחות שלוש פעמים בשבוע, וקיבל אורחים (אחדים מהם מוזכרים ב"וולדן"), שהגיעו מצויידים בסלי פקניק ובכביסה נקיה, שבאו לשוחח עימו ולהצטרף אליו לשייט או לדייג באגם. יותר משהוא תיעוד הסטורי של השנתיים אותן בילה ת'ורו בבקתה על שפת האגם, "וולדן" הוא יצירה ספרותית היוצרת דימוי מיתולוגי של הוגה המתעלה מעל כבלי הזמן. את הדימוי הזה טיפח ת'ורו במשך חייו, גם כשהיה מודע לריחוקו מהמציאות.

ת'ורו לא היה הראשון שסירב לשלם מיסים בתואנה שמיסיו משרתים את סחר העבדים. קדמו לו חברו הטוב עמוס ברונסון אלקוט, מחנך חדשני וטרנסצנדנטליסט בזכות עצמו, וצ'רלס ליין, איש רפורמה אנגלי שהגיע לקונקורד במטרה לייסד אוטופיה חברתית. הגותו של ת'ורו ייחודית, אולם תהיה זו טעות לנתק אותה מההקשר החברתי והתרבותי של תקופתו. מעבר לכך, למרות שמהטמה גנדי ומרטין לותר קינג טענו כי הושפעו מחיבורו של ת'ורו, קיים הבדל מהותי בין הדרך המעשית של אי-ציות אזרחי בדרכים לא אלימות אותה פיתחו ולה הטיפו, לבין תפיסותיו של ת'ורו בנוגע לאי-ציות אזרחי, שבתנאים מסויימים (למשל, מקרה ג'ון בראון) ראוי שיהיה אלים.

פורסם (בגירסה ערוכה) במוסף ספרים של "הארץ", 5.4.06.

תגובות»

No comments yet — be the first.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: