"כאשר את כותבת את יוצרת מציאות חדשה והופכת שלמה… בדומה לשכיבה על ספת הפסיכולוג, במהלכה ממחיזים שוב ושוב אימה פרטית, הישות היוצרת מתפקדת כמו פסיכואנליסט הנותן צורה ומשמעות למה שהאישיות חווה כהתנסות כאוטית וחסרת משמעות", כותבת המשוררת האמריקאית אן סקסטון במכתב לחברתה אן ויילדר.

סקסטון האמינה כי תהליך הפיכת חומרי התת-מודע חסרי הצורה למילים בעלות משמעות היוצרות שיר הינו מאבק העשוי לעלות בשפיות דעתו של הכותב. אולם, כפי שאמרה בראיון משנת 1965, אם הצליח הכותב לשרוד את הכאוס יוכל להתענג על הסדר החדש שמביא השיר: "את צדה את המשמעות, נאבקת כדי למצוא את הדבר אותו את רוצה לומר…עליך לחדור עמוק יותר בכל פעם, ולעיתים את תוהה כיצד זה לא טבעת… כתיבת שיר מניחה את הדברים במקומם… הדברים מצויים בתוהו ובוהו ואם הצלחתי לכתוב שיר הרי הגעתי מחדש למקום של סדר, העולם חוזר להיות יותר אמיתי והגיוני… זהו מאבק קשה אך יש עונג גדול בעבודת הכתיבה".

הקשר שיוצרת סקסטון בין כתיבה יוצרת לבין טיפול פסיכולוגי דינמי אינו קשר של זהות בין שיגעון לבין יצירתיות, וגם לא רומנטיזציה של כאב נפשי או של ה"ריפוי בדיבור", אלא הצבעה על שפת השירה כמבע היוצר שייכות וסדר. עבור סקסטון, שירת הוידוי היתה דרך לשתף את קוראיה במוראות הכאב הנפשי העצום אותו חוותה, ולהעניק לסבל האישי משמעות אוניברסלית שמעבר לחוויית הסבל הפרטית.

רחל בת עמי, המטופלת הכותבת מכתבים לד"ר גבריאל וייסמן, הפסיכיאטר המטפל ב"מכתבי אהבה לפסיכיאטר", לכודה בתוך חיפוש כואב וסיזיפי אחר מילים. מציאת המילים מעניקה שליטה, צורה ומשמעות, אך החיפוש אחר המילים הינו אובססיבי, מסוכן ומכאיב. עצם הצורך לכתוב מוצג כמחלה:

"בבואה לקבל עזרה מד"ר גבריאל חורחה וייסמן ביקשה ממנו לגאול אותה מן המגרעה הזו, שיש בה הטרדה ועודף בלתי נחוץ לאנשים הממוענים. אינני יכולה להפסיק לכתוב. המילים הנכתבות מעייפות אותי ועוד יותר מעייפות ומכאיבות אלו שלא נכתבו. הרי איני יכולה להמשיך כך, אמרה לו. כל ימי חיי לכתוב ולכתוב ואין לי למי לתת".

בדומה לאן סקסטון מזהה רחל את הסכנה שבהתמסרות לכתיבה, אך מוצאת מנוחה ביופיה של היצירה המוגמרת: "גברה תשוקתי לנוע במילים של השיר… אני מנסה להאט את הכתיבה. כך יהיה לי קל יותר לשלוט…בהמוני המראות המתפרצות. לא אפחד… כמה יופי כאן".

הסיבה המוצהרת לתחילת הטיפול היא ניסיונה של רחל, אשה נשואה ואם לילדים, להשתחרר מקשר כואב ורב שנים עם שני אהוביה לשעבר. רחל, עבורה כתיבה ואהבה שזורות יחדיו לבלי התר, מבקשת להשתחרר מהצורך הכפייתי-כמעט לכתוב מכתבי אהבה לשני הגברים האהובים,  שעובדת היותם רחוקים ובלתי מושגים רק מגבירה את מעיין הכאב והכתיבה. תוך כדי קריאה מתברר כי רחל מוקסמת-מאוהבת במילים, ומאחר שאינה מסוגלת, כנראה, לאהבה מופשטת, נטולת אובייקט מוגדר, מפנה היא את מילותיה המאוהבות לגברים שבמראם, קולם ואישיותם קוסמים לה ומעוררים את מעיין כתיבתה. הצורך לכתוב לקורא מוחשי וקיים שניתן לפגוש ולמשש, הצורך לעצב את המציאות אל תוך יופי מילולי, חזק עוד יותר מהצורך להשתחרר מן המילים, ורחל מוצאת עצמה כותבת מכתבי אהבה לפסיכיאטר, גבריאל, ומחליפה את שני מושאי אהבתה הקודמים במטפל שיועד לגמול אותה מן הכתיבה-האהבה.

כתיבה כואבת, קריאה נוטשת

 

"מכתבי אהבה לפסיכיאטר" מניח כי מתקיים קשר של אהבה חד-צדדית בין הכותבת לבין מכותביה, מתייחס לכל קורא כאל "אהוב נוטש", נוגע בכמיהה ובפחד שבהתמזגות עם ה'אחר' המדומיין והממשי, ומציג את האשה היוצרת כנטע זר הנתון בתוך בדידות קיומית, בלתי מסוגלת לאחוז במילים שכתבה או בקורא שיקרא אותן.

הפערים הנאראטיביים ביצירה שלחו אותי לחפש תשובות ביצירותיה הקודמות של רונית יוכל-חיטין. הכאב הנפשי שחווה רחל מתומצת יפה במילות ההקדמה ל"ספר מבחר המראות" (כרמל, 1996): "כבר ימים רבים אני מחברת בנפשי מילים אלו אליך ומרצוני לשמוע קולך הקורא ולדייק לראותך, רב הנמחק מן הנכתב. ככל שנדמה שמדייקת אני לראותך, אתה זז ומשתנה… איני מצליחה לראותך, אלא כריקות המראה, שבתנועת המילים הכותבות אותך בה, אני מזהה את חומרי נפשי… אתה חש ? עוד מעט נצא למסע. משהו מתערבב ממני וממך, נרשמת מראתנו. זו התחלת היצירה שלך וראשית צערי שיגבר אחר כך ויעמק, באשר לא אהיה בספרי לאסוף המילים מיצירתך, לכותבה. בקפוא המילים עבורי, מתחילות הן לרחוש חיים בך ורגע העכשיו של זמנך הוא רגע עבר אובדני והחסר המראות שיצרתי לנו… מה אכאב, שביצירתך במראה שלי, בך נשיפותי לא תיווצרנה… כעת פרידתנו…".

לאחר פגישתה הראשונה עם אן סקסטון כתבה אן ויילדר "היה זה כאילו איקרוס צולל מהשמים לא אל אובדנו בים אלא אל מקום מקלט, אל חיקי… ליבי". סקסטון, שדימתה את זהותה כמשוררת לאיקרוס פורץ גבולות המתעלס עם אור השמש במחיר חייו, נמשכה מיד ל"מקלט איקרוס" שהציעה לה ויילדר: "כאשר מישהו תופס אותך, אינך נופל…אני נפלתי משמים וזו היתה אהבה, ואת תפסת אותי, וזו היתה אהבה".

רחל, מטופלת מודעת בעלת דימיון מפותח ויכולת הבעה עצמית נדירה, מאתגרת את גבריאל, המטפל. הקשר הטיפולי הנרקם במהלך שתים-עשרה שנים, ומשלב בתוכו "ריפוי בדיבור" (ובכתיבה) ביחד עם טיפול תרופתי, מעלה תמיהה בנוגע למהותו ולגבולות נחיצותו של טיפול פסיכולוגי-דינמי ארוך טווח. "לא יכול היה הגורל להפגיש שתי בריות כה עונות זו על צרכי זו וכה רחוקות במקור צמיחתן", אומר גבריאל לרחל, כאשר היא מגיעה ביוזמתה אליו מתוך ניסיון לסכם את הקשר הטיפולי. גבריאל, שעולה לישראל כשבפיו עברית בסיסית, מתקשה לפרוץ את קשר המילים בו מתענה המטופלת שבאחריותו. "כמעט עילג הייתי… ואילו את מוצפת מילים", הוא מתוודה בפניה, "בהמשך הטיפול הרהרתי הרבה פעמים האם הטיפול אינו הופך בעבורי לשיעורים לשיפור השפה שלי. בקלות יכולתי לאבד עצמי שם. או אז, הייתי צריך לשלם לך. להפוך את כל הסדר".

במהלך הקריאה מתבהר כי המטפל הופך להיות מעין קביים רגשיות עבור רחל המתקשה "להתחיל את הלבד בלעדיך", והמפגשים השבועיים הופכים עם חלוף הזמן למפגש רעים שרק התשלום הקבוע מזכיר את היותם שונים מידידות בין שווים. פרידתה של רחל מגבריאל מצביעה באופן ישיר על נישואי החטא שבין אהבה לבין כסף: "היום זוהי פגישתנו האחרונה… כך להמשיך זה כמו לתת אתנן בשביל ידידות… אני על ידידות איני משלמת…".

למעשה, כתיבת הספר עצמו, המחייבת את רחל לקרוא ולערוך מחדש את המכתבים שכתבה לגבריאל, מהווה "מראת תיקון". זהו מסע של פרידה מ"מקלט איקרוס" שלה, מסע של השלמה עם זהותה כמשוררת, "אם משמעות ה'יצירה' להיות 'צמח בר' שיהיה". בכך מהווה רומן מכתבים זה הרחבה לתחושות אותן מביעה יוכל-חיטין בשיר "כציפור ים": "…למילים יש קדושה, לעמוד לבדן אצל דממת קולותי…עודי נופלת… כציפור ים ירויה…רעידת אצבעות אשה שורטות בלחייה אותיות של זמר: כתכלת חופשיה אובדת ברקיע, בנשימותי אני" (מתוך "בדרך אליך רוברט", ספריית פועלים, 1995).

אל תקחו את הספר הזה לטיסה. קחו אותו למקום בו יש לכם את המרחב והזמן להתמסר לעושר הלשוני, לריבוי האלוזיות הספרותיות והמקראיות, ולמורכבות הרגשית שהוא מביא. שחררו עצמכם מהצורך לקרוא אותו בשמרנות מתחילתו ועד סופו, והרשו לעצמכם לגלות לאט את השירה הטמונה בתוך הפרוזה של המכתבים.  מי שיעז ויצא אל המסע יכנס אל תוך ארץ פלאות של מכאובים ועינוגים, אל דרכים של הנאה חושנית ממילים החושפות בפני ההולך בהן את מראות ומוראות היצירה.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ" 30.3.05 בכותרת "אצבעות אשה שורטות בלחייה אותיות של זמר"

התמונה: "דדאלוס ואיקרוס", צ'רלס פול לנדון (1826-1760)