מסך לבן הוא סוג של התחלה. מקום של אפשרויות אין סופיות. מקום של אובדן. מהרגע שבחרתי כיצד להתחיל, ויתרתי על כל האפשרויות האחרות.
נדמה לי שהתחלה היא מקום מוערך יתר על המידה. שורות הפתיחה של ספר הן המקבילה לפניו של הבחור אותו את פוגשת בפגישה עיוורת. הכל מוכרע בשברירי השניה הראשונים, בזיהוי וההערכה של המבט, הלבוש, זוית החיוך. האמנם ?
האם אנו בוחרות ספר כפי שאנו בוחרות בן-זוג ? אולי רק הרגל והעדר דימיון גורמים לנו להתחיל לקרוא ספר מן ההתחלה ? הלוא ספר מתמסר יותר מבן-זוג, ואין הכרח להתקדם בקו ליניארי ישר של סיבה ותוצאה. אפשר לקרוא מהאמצע, אפשר גם מהסוף להתחלה.

כמו רומן של דניאל פנק נפתח במילים "הפועל 'לקרוא' אינו סובל את צורת הציווי. שותפים לו בזה עוד כמה פעלים: הפועל 'לאהוב'… הפועל 'לחלום'…"
בכל הנוגע לאהבה אין מדריך טוב יותר מעפיפונים של רומן גארי. על פי גארי, האהבה כרוכה לבלי התר בדימיון ובשיגעון:

"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכל ענין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעיתים קשה להבחין בין השניים. אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח…"

"דבר שאינו בראש וראשונה פרי הדימיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן מהו ים – רק מים מלוחים ותו לא…כמובן, צריך תמיד לקבל את הדברים כמות שהם. אבל זה כדי להיטיב לשבור את מפרקתם…"

מי שבכל זאת ממשיך להתעקש על עליונותה של השורה הראשונה, מוזמן לבקר כאן.