יעקב ומשא העבר

מערכת היחסים בין יעקב לעשו מתוארת בשלושה סיפורים: סיפור לידתם, סיפור גניבת הבכורה וסיפור פגישתם המחודשת כאשר יעקב חוזר לכנען.

התחרות והשוני בין האחים ניכרת כבר מרגע לידתם: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב. בהמשך מסופר על עשו, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה. על יעקב מסופר, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. עשו הוא אדם פשוט, צייד המחובר לטבע, אך לא נרתע מאלימות. יעקב, לעומתו, רועה צאן, חכם ומאופק יותר. ההבדל בין האחים בא לידי ביטוי גם בהבדל ביחס ההורים כלפי הבנים:  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו, כִּי־צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב.

פרשנים רבים ראו בעשו דמות שלילית המנוגדת ליעקב, ופירשו את היחסים בין האחים כמנבאים את יחסי התחרות והאיבה בין היהדות לבין הנצרות. לעומתם, רשב"ם מפרש את אהבתו של יצחק לעשו כאהבת אב לבנו הבכור. רבי שמעון בן גמליאל מציין את עשו כמופת לכיבוד אב: עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות (בראשית רבה סה, טז).

סיפור גניבת הבכורה מציג את עשו כאדם אימפולסיבי, שלא חושב על ההשלכות של מעשיו. סיפור גניבת הברכה, מציג את עשו כאדם טרגי ורגיש. קשה שלא לחוש חמלה כלפי עשיו, כאשר הוא שב מהשדה, מביא לאביו את בשר הציד שצד עבורו לבקשתו, ומגלה שברכתו נגנבה על ידי אחיו: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת־דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי… וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי? בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קולוֹ, וַיֵּבְךְּ.

עשיו בוכה וכועס, והזעם גורם לו לתכנן להרוג את אחיו כנקמה על הרעה שעולל לו. אולם, עשו אינו רוצה לפגוע באביו בימי חייו, ולכן ממתין עם תוכנית הנקמה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת־יַעֲקֹב, עַל־הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת־יַעֲקֹב אָחִי. רבקה המודעת לזעמו של בנה הבכור, שולחת את יעקב לחרן כדי להציל את חייו.

רבקה מבטיחה ליעקב שתשלח לו הודעה כאשר יחלוף זעמו של אחיו, אולם יעברו שנים רבות עד שיחזור יעקב לפגוש את הוריו. בפועל, מי שנותר בבית יצחק ורבקה, ודואג להם בזקנתם, הוא עשיו. לאחר שנים רבות, כאשר יעקב מתכוון לחזור לכנען, הוא שולח שליחים לאחיו, מגלה שעשיו בא לקראתו עם מחנה גדול: בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ, אֶל־עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

יעקב מצר על כך שעזב את הוריו, וחושש שזכות כיבוד אב ואם תעמוד לטובת עשיו. בנוסף, יעקב חושש שבואו של עשו לקראתו מהווה סימן לכך שאביו מת: כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו – תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם. שהרי כך אמר: "יקרבו ימי אבל אבי" תאמר שמת אותו זקן ובא עלי להרגני (בראשית רבה עו, ב).

יעקב מבוהל ומפוחד, וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ, ומתפלל להצלה: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל־הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת־עַבְדֶּךָ:  כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי־יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ–פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל־בָּנִים.

במסכת שבת לומדים החכמים מדברי יעקב שאדם יכול להתפלל להצלה, אך אסור לו לצפות לנס: רַבִּי יַנַּאי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו. אָמַר רַבִּי חָנִין: מַאי קְרָאָה? — ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת״.

בהקשר זה, דברי יעקב, קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, מעידים על שינוי בגישתו למציאות. בשונה מהעבר, יעקב אינו נסמך על הבטחה או על ברכה, אלא על מעשיו. לאחר שנות עבודתו אצל לבן, יעקב מכיר ביכולותיו, ומכין עצמו להתמודד עם האיום של עשו כמיטב יכולתו.

ההתמודדות המתקרבת מול עשיו, מביאה את יעקב לבחירה קשה. הוא מפצל את המחנה באופן המגן על רחל אהובתו, ההרה עם בנימין, ועל בנה יוסף: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת, וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.

הסכנה הגדולה מביאה את יעקב לעשות הכל כדי להגן על אהוביו. בראשית רבה מציין שיעקב הגן על מי שחביב עליו: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה — אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב. רד"ק מפרט את שיקוליו הקשים של יעקב: אולי ינוח כעסו [של עשו] בהריגת הראשונים ויניח האחרונים.

למרות השנים שחלפו, יעקב נשאר כלוא בעוול הגדול שעשה לאחיו. הוא אינו מעלה בדעתו אפשרות לפיה אחיו לא בא כדי לתקוף אותו. בפועל, המפגש בין האחים מגיע לשיאו בהתפרצות רגשית, ולא באלימות: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ… וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ־לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ.

עשיו הרגשני פורץ בבכי בפגישתו עם אחיו יעקב. לאחר השנים שחלפו, עשו לא מגיע כדי לנקום, אלא כדי לנסות ליישר את ההדורים. עשיו שמח בחלקו, ואינו מבקש לו עוד. הוא מציע ליעקב להתלוות אליו, אולם יעקב מסרב בנימוס. משא העבר כבד על כתפי יעקב. האחים לא יפגשו יותר.

Feature photo: Francesco Hayez, Incontro tra Esaù e Giacobbe (1844).