בפרשת ויצא יעקב מגיע לחרן. לאחר גניבת הבכורה מעשיו, יעקב נמלט כדי להציל את חייו מנקמת אחיו הזועם. יעקב מגיע לחרן כשהוא כַּמְהַ לביטחון ולבית. המפגש הראשון שלו עם אנשי חרן, ועם בני משפחת לבן בן נחור מתרחש ליד באר.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ–כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל־פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ־שָׁמָּה כָל־הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת־הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת־הָאֶבֶן עַל־פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ

יעקב מגיע אל הבאר. בסביבה מדברית הבארות הם מרכז החיים: מספקות מים לבני האדם ולחיות המרעה, ומהוות מקום מפגש חברתי. המים היו יקרים, והיוו מקור לסכסוכים. פתח הבאר סגור באבן כבדה, על מנת להבטיח חלוקה שווה של המים. האבן הכבדה מחייבת שיתוף פעולה בין הרועים, המשקים את הצאן רק כאשר כל העדרים מתאספים.

יעקב, הזר, פותח בשיחה עם הרועים היושבים לצד הבאר וממתינים להתאספות העדרים: וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת־לָבָן בֶּן־נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם–וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם־הַצֹּאן. יעקב שואל על בני משפחתו, אליהם הוא מבקש להגיע. הרועים אומרים שהמשפחה מוכרת, ומראים ליעקב את רחל, בת דודו.

וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל–לֹא־עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. 

יעקב שואל מדוע הרועים יושבים חסרי מעש ליד הבאר. הרועים מסבירים את מנהג המקום לפיו ממתינים לכל העדרים לפני שגוללים את האבן מעל הבאר. רד"ק מפרש שהמנהג נועד להבטיח חלוקה צודקת ושווה של המים: לפי שלא היו שם מים אחרים להשקות צאן אנשי העיר, שמו אבן גדולה על פי הבאר, כדי שלא יוכלו להשקות אלא בהיותם יחד, וישקו זה אחר זה. ואם ישקו זה לבדו וזה לבדו, ישאב כל אחד לנפשו והנשארים בשוקת ילכו לבטלה ויישפך עד שלא יבא האחר.

עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ–כִּי רועָה, הִיא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל, בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת־צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. 

כאשר מתקרבת רחל, דומה שיעקב מאבד את עשתונותיו, וגולל לבדו את האבן הכבדה מעל הבאר. רבי יצחק עראמה מפרש שעדרה של רחל היה העדר האחרון להגיע, וכל הרועים חיכו לה על מנת להשקות את העדרים: "והם [הרועים] כבר גילו דעתם שהיו מצפין אותה [את רחל], כי לא יוכלו להשקות עד בואה כאחד הרועים" (עקדת יצחק על בראשית).

היחסים הטובים בין הרועים לא חמקו מעיני הפרשנים בבראשית רבה, והם משווים בין בנות יתרו לבין בנות לבן. בשעה שהרועים במדין מונעים מבנות יתרו גישה אל הבאר, ומשה הזר מגן עליהן ומשקה את עדריהן, בחרן הרועים נוהגים ברחל בכבוד וממתינים לבואה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בוא וראה, כמה בין שְׁכֵנוּת לִשְׁכֵנוּת! להלן שבע היו ובקשו הרועים להזדווג להן, זהו שכתוב: "ויבואו הרועים ויגרשום" (שמות ב יז). ברם כאן, אחת היתה ולא נגע בה בריה, על שם: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים לד ח).

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. 

התרגשותו של יעקב עולה על גדותיה, והוא בוכה. כמו מי הבאר שהשתחררו מהאבן הכבדה שסגרה עליהם, כך ההקלה על כך שמסעו הבודד במדבר הסתיים בוקעת מיעקב בהתפרצות רגשית.

האם היתה זו נשיקה של ברכה בין קרובים? או שמא נשיקה של תשוקה ואהבה ממבט ראשון? רד"ק מפרש שהיתה זאת "בכיה של שמחה ומרוב אהבה והמית הלב". הזהר מפרש שיעקב זיהה ברחל את תאומת הנפש שלו ובכה על הסבל שהם עתידים לסבול בשל הדבקות הרוחנית שביניהם ובשל אהבתם הגדולה: "אמאי קא בכה? אלא באתדבקותא דרוחא בה לא יכיל לבא למסבל, ובכה".

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן־רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל־בֵּיתוֹ

לבן, אחיה של רבקה, מברך את אחיינו בנשיקה ובחיבוק, ומקבל אותו אל ביתו. יעקב זכה בברכת אביו, אך איבד את ביתו, וברח מפני אחיו. הקבלה שלו אל ביתו של לבן, מסמנת התחלה חדשה עבור יעקב: הוא ימצא אהבה, אך גם יחווה כאב וסבל, הוא יתחתן עם אהובת ליבו, אך גם יזכה באחותה. יוולדו לו בנים לרוב, אך חייו יהיו מורכבים וקשים.

הנשיקה על פי הבאר שהיתה נקיה מתככים משפחתיים, נשיקה שהיתה בה התרגשות ראשונית ופליאה, היא מרכז השיר של מרים קוצ'יק שפר. לאחר הנשיקה הגיע לילה ארוך, מתעתע ופוצע, במהלכו יש כמיהה מתמשכת לרגע המפגש הראשוני שהיתה בו תמימות וטוהר.

הלילה חידודין חידודין | מרים קוצ'יק שפר

לַיְלָה אָרֹךְ וּפוֹצֵעַ כְּתַעַר
שֶׁבַע שָׁנִים תּוֹפֶרֶת שִׂמְלָתִי
וְהַנְּשִׁיקָה הַהִיא
מְרַקֶּדֶת לְפָנַי כַּלָּה
בַּלַּיְלָה הַזֶּה חָגִים סְבִיבִי
כֵּהוּת עֵינֶיךָ,
עֵינַיִךְ הַמְתַעְתְּעוֹת, אָחוֹת,
לֹבֶן עֵינֵי אַבָּא
בֹּא יַעֲקֹב
לָגֹל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי
לִבְכּוֹת
בְּאֵר שְׁלֵמָה.

מתוך הספר הזמן עצר בנהרות. הוצאת עמדה-יגיל.

Feature photo: The Meeting of Jacob and Rachel," by William Dyce (1806-1864)

קבוצת מיינדפולנס ויהדות

מוזמנים לקבוצת מיינדפולנס ויהדות. קבוצת וואטסאפ שקטה בה אני משתפת לינקים לרשימות ותרגילי מיינדפולנס. מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים וחברות באמצעות שיתוף הלינק.