מקור הביטוי "כי האדם עץ השדה" הוא בפרשת משפטים, בה הוא נאמר בהקשר של מלחמה:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, יט-כ)

בזמן מצור על עיר הציווי אוסר על כריתת עצי פרי, לֹא תַשְׁחִית, ומתיר לכרות עצים שאינם עצי מאכל לצרכי המלחמה. רש"י מפרש את הפסוק כשאלה רטורית, הממחישה את ההבדל בין האדם לבין העץ, ומדגישה את חובתו של האדם לשמור על העצים, ובהכללה לשמור על הטבע שלא לוקח חלק במלחמות האדם:

כי האדם עץ השדה. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דִּלְמָא, שֶׁמָּא הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לְהִכָּנֵס בְּתוֹךְ הַמָּצוֹר מִפָּנֶיךָ לְהִתְיַסֵּר בְּיִסּוּרֵי רָעָב וְצָמָא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? לָמָּה תַּשְׁחִיתֶנּוּ?

רש"י מבחין בין עץ פרי לבין עץ שאינו עץ מאכל, ובין בני אדם לבין הטבע. בשונה מבני האדם המצויים בעיר, ובזמן מלחמה מוגדרים כאוייב, עץ הפרי אינו אוייבך אלא מזין אותך בזמן המצור. לעומתו, עץ שאינו עץ מאכל יכול לשרת את הצרים על העיר, ומותר לכרות אותו.

על הדימיון בין האדם לבין העץ

פרשנים אחרים מוצאים נקודות דימיון בין האדם לבין העץ. כלי יקר מפרש דימיון פיזי "מצד תמונת קומתו," כלומר, האדם הזקוף מזכיר בדמותו את צורת העץ. בנוסף, כלי יקר מפרש דימיון רוחני: העץ נצחי בזכות יכולת ההתחדשות שלו, האדם נצחי בזכות נשמתו:

עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ – כי כל עץ נקרא עץ של פרי וכולם עושים פרי, מקצתם למאכל ומקצתם לרפואה. ומה שנאמר " עושה פרי למינו" נראה לפרש כי האדם עץ השדה הוא, ודומה לו הן מצד תמונת קומתו הן מצד שיש לו השארות נצחי כמו האדם כמו שנאמר (איוב יד, ז): "כי יש לעץ תקוה" (כלי יקר על בראשית א, יא).

חז"ל במסכת תענית משווים בין עץ פרי לבין תלמיד חכם. ההשוואה נוגעת לא רק לידע ולחוכמה, אלא גם להתנהגות ישרה והגונה. כשם שפירות העץ מזינים, כך תלמיד חכם מפרה ומזין את סביבתו, בחכמתו ובהתנהגותו הישרה. לעומתו, אדם שאינו ישר והגון, מזיק לסביבתו, "אתו תשחית וכרת," ויש להרחיק ולהתרחק ממנו:

הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (דברים כ) "כי האדם עץ השדה..", וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב (שם) כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, וכתיב אתו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו – אתו תשחית וכרת (מסכת תענית ז).

המהר"ל מפרג משווה בין אדם לבין עץ במשמעות רוחנית. בשעה שהעץ שרשיו באדמה, הרי שהאדם הוא עץ הפוך ושרשיו בשמים. העץ שואב את כוחו מן האדמה, האדם שואב את כוחו מהשראה רוחנית וביכולתו להתעלות אל עולמות של מעלה:

כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים (נצח ישראל, ח, כז).

אילן הפוך מכה שורשים בשמים

בשיר "עץ ללא שורש," דן פגיס מתייחס לחווייה של אובדן קשה המביאה את האדם לתחושה שהוא עץ ללא שורש. במצב בו איבדנו אנשים קרובים לנו, ונתלשנו מבית ומקהילה, אנו חשים כאילו אנחנו מטלטלים בסופה, כמו עץ ללא שורש. מקור כוחו של אדם, שהוא אילן הפוך, טמון ביכולת להכות שרשים בשמים:

דן פגיס | עץ ללא שורש

עֵץ לְלֹא שֹׁרֶשׁ, אַתָּה הָרוֹקֵד
עִם שִׁלְדֵי הֶעָלִים, וְזוּג אִישׁוֹנֶיךָ נוֹתָר
בּוֹדֵד וְצָהֹב כִּפְרִי אֶשְׁתָקֵד,
פָּקוּעַ בְּטֶרֶם מָטָר,
אֶת דַּל זְרוֹעוֹתֶיךָ הוֹשֵט, לְהַכּוֹת
שָׁרָשִׁים בּשָּׁמַיִם. בְּרוּח טְרוּפָה
עוֹפוֹתֶיךָ חוֹלְפִים לְהָקוֹת- לְהָקוֹת.
אַל תְּהַסַּס: יְחִידִי תִרְדֶּה בַּסּוּפָה.

Feature Photo: In the Middle of the Storm, by Aarón Blanco Tejedor